מכבי תל אביב זכתה באליפות המדינה לעונת 2012/13
עשור של המתנה ותפילות לסיום הבצורת הסתיימו בחגיגת ענק בר''ג. 33 אלף איש חזו במיכה ופריצה צובעים את הצלחת בצהוב, עם 0:2 על רמה''ש, וחותמים עונה גדולה. השלב הראשון בפרוייקט אוסקר הוכתר בהצלחה. ועכשיו, לצ'מפיונס
מערכת אתר ערוץ הספורט (צלם: אלן שיבר)
כמה זמן עבר, אה? כ-מ-ה זמן. אריאל שרון עוד היה אז ראש הממשלה, נינט טייב היתה בכלל חיילת אלמונית, לידס היתה קבוצת פרמייר ליג לגיטימית, קדחת לאו מסי לא היתה אפילו בחיתוליה ו"אבי נימני היה המלך", במשפט - ולא בשיר. 10 שנים ארוכות, ארוכות, ארוכות עברו על אוהדי מכבי תל אביב מאז אותו יום באיצטדיון רמת גן ב-31 במאי 2003, היום האחרון שבו הם ראו את השחקנים שלהם מניפים צלחת. הערב (ראשון), אחרי המתנה של עשר שנים, זה סוף סוף קרה שוב. בפעם ה-15 מאז קום המדינה: מכבי תל אביב אלופה.
ובסטנדרטים של מועדון כזה - המעוטר ביותר בישראל - זו תקופה שמקבילה ללא פחות מנצח. לכן, כיאה למעמד הזה, 33 אלף אוהדים צהובים הגיעו לאיצטדיון הלאומי (אותו איצטדיון בו ראו את הקפת האליפות האחרונה) כדי להיות שם כשזה קורה. וכן, כמעט כמו בכל השלבים העונה, גם במשחק ההכתרה שמרה מכבי על קור רוח, ניצחה 0:2 את עירוני רמת השרון, במשחק לא גדול שלה, והפכה לרשמי את מה שהיה ידוע כבר תקופה ארוכה.
אי אפשר לומר זאת אחרת: על עונת 2012/13 היה כתוב בענק את השם של הקבוצה הזו. החל ממחזורי הפתיחה, דרך כל התחנות במרכז העונה ועד לעליונות המוחלטת בימי הפלייאוף העליון. ההחתמות המדויקות של ראדה פריצה וערן זהבי, השער ההוא של מושיקו לוגסי בדקה ה-99 מול בני יהודה, קור הרוח של אוסקר גארסיה - כל מה שקרה העונה בקרית שלום, קרה על הצד הטוב ביותר.
ייתכן שקבוצות אחרות היו נבהלות מול הקאמבק של אריק בנאדו ומכבי חיפה, אבל לא הצהובים בגרסתם הנוכחית. שלא כמו לפני עשר שנים, אז זכתה מכבי באליפות בשניות האחרונות בשל הפרש שערים טוב יותר, הפעם היא עשתה את זה בסטייל: ארבעה מחזורים לפני סיום העונה היא הבטיחה את אחת האליפויות הכי מרשימות שנראו בישראל בשנים האחרונות, תוך שהיא שומרת על יציבות מדהימה, ששמורה רק לקבוצות הגדולות באמת.
והתואר הזה, תרצו או לא, שייך קודם כל למיץ' גולדהאר. בניגוד ללוני הרציקוביץ', אלכס שניידר ואחרים שעמדו בראש המערכת, הוא התמיד. ובעיקר, למד. הבעלים הקנדי ראה איפה נכשל עם מוטי איווניר ועם אבי נימני ובנה צוות מקצועי שהביא איתו משהו אחר. ג'ורדי קרויף, אחד שהרבה גבות הורמו כשהגיע לתפקיד הלא-מוכר-לביצה-שלנו של ה"מנהל המקצועי", הופקד על מלאכת בניית הקבוצה ובכל ההימורים שלו פגע בול. ואת אוסקר כבר הזכרנו?
המאמן הספרדי הוכיח שכנראה גם זרים, מקצוענים, יכולים להצליח פה ולהבין את המנטליות ה"ישראלית". זו ששלחה מפה את ריצ'ארד מולר-נילסן בבושת פנים וגרמה אפילו ללותר מתיאוס להיראות כמו ליצן. האיש שהגיע מאקדמיית הכדורגל הכי טובה בעולם דיבר בקלישאות שוב אחרי שבוע, אבל את התשובות הכי טובות הוא סיפק על המגרש והפך למאמן הזר הראשון מזה 50 שנה שחוגג אליפות.
אחרי ההפסד הראשון בדרבי, הוא לא נבהל והוציא את מכבי מהמיני-משברון בו היא היתה; מכל משחק רע הוא הפיק לקחים ולראיה השיפור המדהים ככל שהתקדמה העונה; הרכש בינואר היה, כאמור, מה שחרץ סופית את גורל העונה; ואת אלירן עטר - מכדורגלן בעייתי ומפוטנציאל לא ממומש - הוא הפך לחלוץ הטוב בליגה, יש שיאמרו שחקן העונה.
ואין ספק שהאיש שהגיע מבני יהודה הוא המראה הכי טובה לעונה האחרונה של מכבי. הוא קיבל את המפתחות מהצוות המקצועי שהאמין בו, גזר על עצמו שתיקה ארוכה והתרכז רק בכדורגל. הפרידה מברק יצחקי, שהושאל לאנורתוזיס, ככל הנראה עשתה לו רק טוב. הוא אמנם קצת ירד בכושרו בפלייאוף, אבל שום דבר לא ייקח ממנו מה שעשה לכל הגנה שעמדה מולו מאז החלה 2012/13. והיחידים, אגב, שיכולים למנוע ממנו את תואר ה-MVP, הם חבריו לקבוצה.
מהראן ראדי הבשיל מ"עוד קשר בליגה" לאחד האנשים הכי חשובים אפילו במערך של אלי גוטמן בנבחרת ישראל; גל אלברמן הזכיר, לראשונה מזה תקופה ארוכה, את היכולת ששלחה אותו עד לליגה הגרמנית; איתן טיבי קיבע את מעמדו כבלם הישראלי הכי טוב בליגת העל וכקבלן אליפויות; וינסנט אניימה הראה שוב שהליגה הזו פשוט קטנה עליו; לדור מיכה ומואנס דאבור ניתן קרדיט, אמנם לא כמו בתקופת איוניר, אבל הם עשו שלהם בכל פעם על הדשא; ושרן ייני, אולי הגיבור הכי גדול והכי אנדרייטד של האליפות הזו, קיבל את סרט הקפטן והוכיח כמה שהוא ראוי לו; וכן, קצת מזל - שהולך עם הטובים - לא הזיק אף פעם.
רבות עוד ידובר על ציוני הדרך בעונה הזו, אבל אין ספק שאותו ערב בבלומפילד, מול בני יהודה, היה זה שצבע באופן סופי בצהוב את ליגת העל כולה. בפיגור של 2:1, אחרי שער כתום בדקה ה-90, עשתה מכבי מהפך מדהים על הגב של דרור קשטן ושחקניו עם הבעיטה המדהימה של לוגסי. מאותו רגע, הדברים כבר נראו ברורים כשמש והשמפניות כבר הוכנסו לקירור. ושוב, גם כאן מגיע הקרדיט לאוסקר, על כך שמשבוע לשבוע הקבוצה שלו שמרה על יכולת טובה.
שאלת מיליון הדולר, עכשיו, היא ללא ספק "מה יהיה הלאה", שכן לא נראה שמישהו בקרית שלום רוצה לראות עוד עשר שנים שחונות ורצופות באכזבות. אם זה תלוי בגולדהאר ובכיס שלו, ייתכן שהכדורגל הישראלי עומד בפתחו של עידן חדש. עידן של מקצוענות, של כסף גדול, עידן צהוב לחלוטין. ליגת האלופות כבר מחכה למכבי, ועם חיזוק נכון - בערך כמו זה שהגיע בינואר האחרון - השמיים הם הגבול.
מהלך המשחק
מכבי פתחה בהתלהבות גדולה וכבר בדקה ה-3 ערן זהבי קיבל כדור ברחבה ועם גבו לשער בעט, אך החטיא את המסגרת. בדקה ה-12 הגיע המצב הטוב ביותר: דור מיכה בעט בוולה מתוך הרחבה וסחט עצירה נהדרת מלייבוביץ'. כעבור 9 דקות, הקשר המחונן כבר מצא את הרשת: נגיחה של פריצה אחרי כדור קרן נהדפה מהקו ועל הריבאונד, מחוץ לרחבה, עט מיכה. השחקן הצעיר עצר, בעט והכדור עשה קשת גדולה עד שנכנס אחרי שפגע בשחקן כחול. 0:1 למכבי. רמת השרון לא ממש סיכנה, עד לבעיטה טובה של משה אבוטבול (29) שחלפה בסמוך לקורה. עטר כמעט הכפיל (42) אחרי שהיתל בלייבוביץ' ברחבה אך בעט מעל המשקוף מול שער חשוף. 0:1 במחצית.
מכבי אולי עלתה שאננה מדי למחצית השניה ואדריאן פרננדס, שנכנס אחרי ההפסקה, כמעט והשווה. הוא השתלט על כדור תועה ובאחד על אחד מול אניימה בעט רק לגופו של השוער. בדקה ה-54 מכבי התקרבה שוב: ראדי שלח בעיטה חופשית נהדרת מ-25 מטרים שעשתה את דרכה לחיבורים, אך פגשה רק את המשקוף. החותמת הסופית לניצחון הגיעה בדקה ה-76: פריצה הגיע למסירת עומק מצוינת ובעט מקצה הרחבה. הכדור פגע ברגל של שחקן הגנה, פגעה בעמוד ונכנסה. 0:2 למכבי.
הרכבים
רמת השרון: רועי לייבוביץ'; לירן קצב (אפרים טקה /46), עשהאל בן שבת, יניב לביא, עמיר נוסבאום; קובי מוסא, תום מנשרוב, משה אבוטבול, מרקו אנדלקוביץ', אסי בלדוט (אדריאן פרננדס /46); הוגו לופס.
מכבי תל אביב: וינסנט אניימה; יואב זיו, איתן טיבי, קרלוס גארסיה, שרן ייני; גל אלברמן, מהראן ראדי, ערן זהבי (גונסאלו גארסיה /70); דור מיכה (מושיקו לוגסי /65), אלירן עטר (ריף פרץ /90), ראדה פריצה.