הכלל הטבעי אומר שהחזק שורד. המחזור הקודם בליגת העל, בתוספת המשחק שפתח את המחזור ה-22 הערב (שני), הוכיח את המשפט הזה פי אלף מונים. בעוד מכבי חיפה ובית"ר ירושלים, שהתיימרו לתת פייט על התואר, מפסידות ומובכות;
מכבי תל אביב שוב הוכיחה שהמשחק האמיתי הוא ברגליים שלה. הצהובים של ולדימיר איביץ' גברו 1:2 על
הפועל רעננה, פתחו פער זמני של שמונה נקודות בפסגה והראו לכולם, בטח לאדונים בלבול ורוני לוי, שבליגה הזאת יש (עדיין) אלופה אחת.
האלופה המכהנת לא פתחה טוב את המשחק הזה. בדקות הראשונות,
הפועל רעננה של ניסו אביטן באה מלאת עזוז ורצון, והגיעה לארבע הזדמנויות טובות מול השער של טננבאום. אבל היא לא הצליחה, ואחרי 20 דקות של התנעה, הצהובים התעוררו - ובעיקר דרך שני האסים שלה: אייל גולסה ועומר אצילי.
שני השחקנים שחזרו מפציעות קשות ולא פשוטות, הם אבני הדרך האמיתיות של הצהובים בדרך לאליפות שנייה ברציפות. גולסה עם השקט, היציבות ומסירות העומק הנהדרות בקישור, ועומר אצילי שלא מפסיק להביא מספרים בחלק הקדמי (היום נוסף לו צמד).
אליפות מבוססת, קודם ומעל הכל, על יציבות. לא התקפים של יכולת (נהדרת ככל שתהיה), אלא עקביות ויכולת לייצר נצחונות כל הזמן. ואפשר להתנפל על כל מעידה של הצהובים בבית כמוצאי שלל רב, אבל בשורה התחתונה אנחנו אחרי 22 מחזורים, והיא עדיין לא הפסידה. גם בטור הספיגות, הנתון שלה נמוך להפליא. (ואפילו כשהיא סופגת, זה צריך להיות וואחד גולאסו כמו של יוג'ין אנסה, עמוק בתוספת הזמן)
ורעננה? היא באה, כדרכו של ניסו אביטן, ללא פחד או רגשי נחיתות. החלוצים שלה, בעיקר אנסה אבל גם קייס גאנם (שאולי פגש את קבוצתו הבאה), שהגיעו לרצף של הזדמנויות מצוינות מהפתיחה. אבל בסוף, גם סף השבירה שלה נמוך מאוד. מהרגע שמכבי ת"א התעוררה, לרעננה לא היתה יכולת לתת פייט אמיתי. במחצית השנייה היא ניגפה לחלוטין מול המכבים, אבל להגנתה ייאמר שזה לא בדיוק המשחק שבו היא היתה אמורה להשיג את הנקודות. המבחן שלה, יהיה מול הקבוצות ברמה שלה, והבעיה האמיתית היא הקושי שלה לנצח אותן.
מנגד, חייבים לציין את יוג'ין אנסה. החלוץ הגנאי, שהחל את דרכו בארץ בקבוצת הבת של מכבי ת"א (בית"ר ת"א/רמלה), הוכיח לה שהיא כנראה פספסה משהו. מהרגע הראשון הוא בא לטרוף, הגיע כמעט לכל ההזדמנויות של האורחת והוסיף שער באמת גדול מהחיים, שתי דקות בתוספת הזמן. ע"פ השמועות, מכבי ת"א הביאה עניין ברכישתו של קייס גאנם. בכל הכבוד הראוי, נראה שהערב היא קיבלה הוכחה למה החלוץ שלידו יכול לתרום אפילו יותר.
והערה אחת לסיום: במחצית הראשונה
מכבי תל אביב היתה אנמית, חלשה, לדקות ארוכות היה נדמה שהיא לא הגיעה למשחק. במחצית השנייה היא התעוררה, הבקיעה פעמיים (והיתה יכולה להבקיע לפחות עוד שני שערים). אפשר למצוא הרבה הבדלים, אבל כדאי לזכור שבחצי הראשון למכבי ת"א לא היה את הקהל שלה, ששבת מעידוד. במחצית השנייה כשהקהל התעורר, גם הקבוצה התעוררה, וזה הוכיח עוד משהו לגבי המשמעות של אוהדים במשחק הכדורגל.