העונה האחרונה של בית"ר ירושלים היתה אפורה למדי. פתיחה חלשה תחת טביב, ההדחה המוקדמת מאירופה, גיא לוזון שפוטר, קלינגר שהגיע ולא סיפק את הסחורה, פספוס הפלייאוף העליון וסיום העונה המדשדש וחסר האנרגיות נתנו לשנת המשחקים הזו טעם מעט דלוח. אלא שמהשמיים, הגיעה ההזדמנות הבלתי צפויה, ואתלטיקו מדריד הגיעה לישראל. בית"ר ניצלה את ההזדמנות הערב (שלישי), וניצחה את הקולצ'ונרוס 1:2 כדי לרשום את אחד הרגעים היפים בתולדות המועדון.
28 אלף צופים מילאו את יציעי טדי בשעת ערב מוקדמת, למשחק חסר חשיבות מעשית אבל עם המון יוקרה. השחקנים של דייגו סימאונה היו עייפים אחרי עונה ארוכה, והמאמן הארגנטינאי החליט לפתוח ללא אנטואן גריזמן ודייגו גודין, בהופעה האחרונה שלהם במדי מועדון הפאר. מנגד, בית"ר היתה נחושה לתקן ועלתה בהרכב החזק ביותר שהיה זמין לקלינגר, כולל יוסי בניון שפתח את המשחק כשסרט הקפטן על זרועו.
גיבור הערב היה, ללא ספק וללא עוררין, מאור בוזגלו. המותג של הכדורגלן המוכשר מעט נחלש העונה, בעיקר בשל הפציעות הקשות שרדפו את מס' 11 בצהוב-שחור, וגם אם לא הרוויח מהמשחק הזה נקודות, הוא בהחלט הוכיח שוב מה הוא שווה. נגד יריבה חזקה ובמשחק מתוקשר, בוזגלו כבש צמד והיה הגורם המרכזי בניצחון הבית"רי. סימני השאלה לגביו עתידו במועדון עדיין גדולים, אבל נדמה שאם נדרש איזשהו מסר, הרי שהוא עבר בפונט החזק ביותר. גם דוד קלטינס, שפתח בעמדת המגן השמאלי, הרשים והוכיח שהוא שחקן מהרמות הגבוהות.
אצל אתלטיקו מדריד הסיפור היה, ונותר לבסוף, אנטואן גריזמן. החלוץ הצרפתי נכנס בהפסקה, ואף כבש במשחקו האחרון במדי המועדון בפנדל. החבורה של סימאונה היתה טובה יותר מהמארחת לאורך רוב שלבי המשחק, והגיעו לאינספור הזדמנויות, אבל אחרי השער השני נכנעה באופן סופי וירדה מנוצחת. הנזק העיקרי מהמשחק הוא פציעתו של דייגו קוסטה, שנקע את הקרסול בדקה ה-23 (לאחר שספק הוכשל ע"י קלטינס) והוחלף. בבדיקה שנערכה לו בבית חולים ירושלמי התברר שהנזק לא חמור, ובוודאי מדובר בסיכון מחושב שהארגנטינאי לקח כשהחליט לפתוח איתו במשחק ללא חשיבות אמיתית.
בית"ר ירושלים אף פעם לא ידעה הצלחות גדולות מדי באירופה. בפעמים הספורות שהמועדון התחרה במסגרות השונות, זה בד"כ נגמר עם טעם רע, תבוסות ותחושה שלמועדון אין מה לספק ברמות הגבוהות. אבל מול ההיסטוריה הבעייתית, וההווה האפרפר, לתשעים דקות קיבלנו הצצה לאיך (אולי) זה יכול להיראות: אצטדיון מלא וצבוע בצהוב שחור, קהל שלא מפסיק לעודד וקבוצה שעולה על גלי ההתלהבות ומתמודדת לא רע עם יריבה עדיפה. נכון שמדובר באשליה: במשחק שאין לו ערך אמיתי, מול קבוצה שחוקה אחרי עונה מפרכת, אבל לערב אחד בית"ר ראתה אופק, ואפשרויות שעוד יכולות להגיע, אם תהיה שם עבודה נכונה בהמשך.