קריאת הקוקורייה: הכדורגל חזר לבית האמיתי שלו

לא הרבה נבחרות וקבוצות יכולות לעשות את זה בכלל, ודאי לא כהרף עין. ההוקוס פוקוס לא יעזור היכן שאין מאגר הולם של כשרונות ומאמן. סקוטלנד לא יכולה פתאום להחליט על מעבר להרפתקה נוסח ספרד, כי המשאבים אינם בנמצא. אבל אנגליה יכולה גם יכולה. לפחות לנסות.  לפחות זה מה שחשבנו לפני הטורניר, לפחות זה מה שעלה מפיסת הנייר עליה רשמנו את 26 השחקנים שהגיעו בשמה לגרמניה. לאנגליה ולצרפת היה ביורו הזה ספסל עמוק להפליא. כה עמוק, עד שאסתכן ואומר ששתיהן יכלו לבנות הרכב אלטרנטיבי רק מהמחליפים – ולהגיע לאותם הישגים.

אבל כאן נולד ההבדל הקטן. כלומר הענק. או כדבריו של חלוץ העבר ופרשן ה-BBC כיום כריס סאטון: "ספרד היא קבוצה. אנגליה היא חיבור של פיצ`יפקעס". כמובן שאני נוטל כאן חירות תרגומית מוגזמת. כי איך נתרגם SPAIN IS A TEAM, ENGLAND IS BITS AND PIECES? ביטס אנד פיסס – כל מיני. בשום פנים ואופן לא משהו מאוחד, הרמוני. ובלי הרמוניה - ללא התלכיד הקבוצתי שמממש את הפוטנציאל שלו לנצוץ – אין הגמוניה.

ספרד עזבה אמש את האיצטדיון האולימפי בברלין עם הגביע ועם הבטחה. האומץ, הדגשים והסגל של המאמן שלה, לואיס דה לה פואנטה, רומזים לנו שייתכן וזוהי רק ההתחלה. שכדאי מאוד להמשיך לעקוב אחרי לה רוחה, כי באמתחתה נמצאות עוד דרכים אל הפאן והמפגן. בחדרי הטיפולים וההלבשה שלה ממתינים כבר פדרי, גאבי, קובארסי ומי יודע עוד כמה דמויי או שואפי יאמאל וניקו. 

לספרד יש יתרון עצום. מאמן שהתחיל בשינוי הגדול שלה לפני שנה וחצי בלבד, קיבל את החותמת הרשמית האולטימטיבית על צדקת דרכו, ומקבל כמובן את כל האשראי להמשיך. לאנגליה יש בעיה רצינית. אסור לתשבחות שמקבל המנג`ר/מאמן שלה על ההגעה לגמר, לערפל את העובדות והתודעה. גארת` סאות`גייט עשה שינוי חברתי משמעותי בשמונה השנים שלו עם 3 האריות.  הוא הפך את אנגליה ליחידה מלוכדת והרמונית – אבל מחוץ למגרש. זה לא מעט. נטישת מלחמות האגו והעמקת הסולידריות הן אבני יסוד בפרוייקט. אבל בזאת הסתכמה התרומה של המנג`ר. הוא לא הצליח להשתמש בקרש הקפיצה החברתי הזה לריתוך  אינדיבידואלים מצויינים לכדי יחידה מסתערת וכובשת (שערים וגם את הדימיון). כן לוחמת, כן מזיעה, כן נחושה. לא מסודרת, לא מתואמת, לא מוחצת. את הברק שכולם מאמינים שמסתתר במאגרי דור הזהב האנגלי – היא לא שלפה כלל מהמחסנים.

בזה נכשל המנג`ר כישלון חרוץ. הוא צריך לפנות את מקומו. פרידה עשויה לשרת גם אותו. כי אם גם הבוס הבא של נבחרת אנגליה לא יעביר את הסחורה המצופה  מהבלינגהאמים והפאלמרים, סאותגייט יוכל לחייך ולסנן "אמרתי לכם, זה לא אני". לעומת זאת, אם תחת מנג`ר חדש אנגליה תפרח לפתע כצדיק – היא תוכל יום אחד גם לנצח את ספרד.

סוף