סיכום הריקוד האחרון: זו לא הייתה סדרה רק על ג'ורדן

לפני שהוא חוזר במלואו, הספורט שוב ניצח. יומן צפייה, סיכום

אבישי סלע
א א א א (שנה גודל)
תחילת כתבה

מה עושים עם משהו שחיכית לו כל כך הרבה זמן?

ומה עושים כשהוא נגמר?

זו לא היתה סדרה על מייקל ג'ורדן. למרות מה שסיפרו לכם. זו אפילו לא היתה סדרה על השיקגו בולס. זה היה שיר אהבה לספורט. על מה הדבר הזה, שביחס לעולם שבחוץ תמיד נראה פחות חשוב, "ילדותי" או "קטנוני", יכול לעשות לבני אדם. איך המשחק הזה, ולא משנה איזה משחק, גורם לנו לבכות ולשמוח, לצעוק ולהתרגז, לשנוא ולאהוב, להעריץ ולבוז, לבני אדם שמעולם לא הכרנו. הרגשות הגדולים שפיתחנו לדמויות שהופיעו על המסכים כל חיינו, שלא פגשנו אף פעם פנים אל פנים. זה הקסם של הספורט. זו הסיבה שהוא גדול יותר מכל חסרונותינו. וזו הסיבה ש"הריקוד האחרון" הותירה אותי, בחור בן 33 שנולד בראשון לציון, דומע על פירוק חבורה של מיליונרים אמריקאים שפשוט הפסיקו לשחק כדורסל יחד.

יש אנשים שיראו בזה סתירה. יש אנשים שיחשבו שזה מגוחך, או מצחיק, אבל האמת הפשוטה היא שככה זה. זה הספורט שלנו, וזו הסיבה שאנחנו אוהבים אותו. ודווקא בגלל תקופת היובש הארוכה הזאת שנכפתה עלינו בלעדיו, הסדרה הזאת באה כדי להגיד: מתישהו הספורט יחזור, והוא יאיר את כולנו באור גדול. ישטוף אותנו בשמחת הדברים הקטנים. באהבה לדבר הקטן שהוא כל כך גדול, ומשמעותי - שיספר לנו סיפור על רגשות, ועל קבוצתיות, ועל סולידריות, ועל אהבה, ועל נחישות, ועל אגו, ועל חברות. סיפור, כמו הסיפור של שיקגו בולס 1998.

שני הפרקים האחרונים, כצפוי, היו הרבה יותר תכליתיים. כבר לא היה את "משחק הזמנים" - והרבה יותר התמקד, בעיקר בפרק האחרון, בכאן ועכשיו. זה המוטיב החוזר של הפרק האחרון, הכאן והעכשיו. אין עבר ואין עתיד. וזה נגע לסדרות המטורפות עם אינדיאנה ויוטה, המקרה שבו הקבוצה ההיא של הבולס - מכונת ברזל ענקית שלא מפסיקה לעבוד ולייצר נצחונות והישגים - מגיעה אל נקודת החריקה שלה. אל הרגע שבו היא כמעט נשחקת. ואין דרך שהיא לא תישחק. אין להקה שלא מניחה את הכלים והולכת הלאה. אבל הלהקה הזאת לא היתה מוכנת לרדת מהבמה בלי אקורד אחרון. "לא תוכלו לנצח עד שנפרוש", מייקל צעק בחדר ההלבשה בסולט לייק סיטי אחרי משחק מס' 6. והוא צדק, הממזר.

התמונה שלא יוצאת לי מהראש משני הפרקים הראשונים, מגיעה בתחילת הפרק האחרון. היא מתעדת את ג'ורדן, באוטובוס שלוקח אל הדלתא סנטר, רוקד בצורה היתולית. שומע שיר טוב ונהנה איתו. בלי קשר לסביבה החיצונית. כ"כ הרבה מונח על הכף - ההיסטוריה והתקשורת והמעמד והווינריות הנצחית, אתה יודע לפני הסדרה שאולי היא תהיה האחרונה שלך, ובכל זאת יש בך את היכולת, עדיין, ליהנות מזה. לשכוח מהכל ופשוט לתת לדברים לקרות מעצמם. אם תרצו, זה השיעור שהבולס מלמדת אותנו: לאהוב את מה שאתה עושה עד הסוף, להבין שאין דבר חוץ ממה שיש כרגע. ולעלות כדי לנצח.

אנשים אוהבים סיפורים. החיים הם משעממים מדי (בטח בתקופה שבה אתה כל הזמן בבית), שגרתיים מדי. אנחנו הולכים לקולנוע, או לטלוויזיה, או למגרש - כדי לשמוע סיפור חדש. לצאת מהעולם שלנו אל עולם של מישהו אחר, לחיות בתוכו, להבין ממנו משהו על עצמנו. ולמשך 10 פרקים, במשך כמעט חודש, היתה לנו הזכות להתמכר לסיפור הספורט הגדול ביותר. של מועדון NBA שעד ג'ורדן ואחרי ג'ורדן היה חסר אופק (עם קצת הבלחות פה ושם), אבל במשך פרק זמן של שמונה שנים היה הכי טוב בעולם בתחומו. של ג'נרל מנג'ר שהיה צריך לקבל את ההחלטות הקשות, והסתכסך עם כל העולם, רק כדי לבנות קבוצה מנצחת. של סטיב קר - האיש ששיחק כדורסל כדי לברוח, והפך לווינר על הפרקט וגם על הקווים; של דניס רודמן - הפלייבוי שהיה גם רוצח, האיש שידע ליישב את הפרוע עם המסודר, האיש שבלעדיו לא היו שש אליפויות; של סקוטי פיפן, שעמד בצל אבל היה גדול לא פחות מאף אחד; של פיל ג'קסון - האיש שידע לבנות שושלות, שידע להכין את התנאים לניצחון. וכן, של מייקל ג'ורדן.

איך הוא יוצא מהסדרה הזאת? כנראה שאין קלישאה גדולה יותר מזו שהסדרה "נעשתה בהזמנתו". וברור שהאקסס המשוגע שהיה למייקל ג'ורדן, שדיבר לראשונה על הכל, מגיע במחיר לדוקומנטריסט. זה לא היה תחקיר ב"עובדה" או "המקור" על "הצד האפל", אבל לא לשם זה התכנסנו באמת. הסדרה הזאת היתה טיול במוח של הספורטאי הגדול בעולם, וברור שכדי להיכנס למוח הזה היית צריך אישור מהשומר. ניסיון להבין מה מניע את האיש שיש לו הכל, ועדיין רוצה עוד. מה גורם לאדם נורמלי לרצות לכסח קבוצה, רק בגלל שהמאמן שלה לא אמר לו שלום באיזו מסעדה? איך עובד המוח המטורף הזה שכל הזמן מחפש נסיונות, שקיימים ושלא קיימים, לקבל "דרייב" כדי לעלות שוב ולנצח? ומה אתה רוצה, לעזאזל, מסקוט בורל? מה יש לך ממנו, רבאק? אהם.

אפשר לדבר גבוהה גבוהה על הכל. על מקומו של ג'ורדן בספורט, או בתרבות, או על איך הוא ייצג את אמריקה של שנות התשעים. איזה מין פוסטר בוי הוא היה למאות מיליונים של ילדים מסביב לעולם. האם הוא באמת היה מודל לחיקוי? האם הוא בכלל רצה להיות כזה, או שנדחק לשם? אפשר לדבר על כל זה. ואפשר סתם ליהנות מגיבור העל היחיד שאשכרה התהלך בינינו. שהיה אנושי - שידע לבכות, ולכעוס, ולשנוא עד מוות, ולאהוב עד עמקי נשמתו, שהיו לו חברים ויריבים וחולשות. גאון, ונדיב, ואכזר. מי שכוח העל שלו היה להיות הבנאדם הכי טוב שהוא יכול להיות.

עוד מעט האבק יתפזר. הסדרה המדהימה הזאת תפנה את מקומה לספורט האמיתי, של המציאות, שיכתוב סיפורים חדשים. כן, הוא אף פעם לא יהיה טוב כמו הסיפור החד פעמי הזה. ייקח שנים עד שמישהו ייקח את סיפורי הספורט של היום ויעשה מהם דוקו שעשוי ברמה הזאת: ערוך היטב, עם מוזיקה נפלאה ועדויות של אנשים שבאו לשפוך הכל, בלי צנזורה, בלי פוליטיקלי קורקט. אבל אם יש משהו ש"הריקוד האחרון" משאירה לנו, גם לי - כשאני עוד מוחה דמעה ממונטאז' הסיום - היא לאהוב את הספורט. להעריך את המשחק הזה, קטן כגדול. לדעת שבסופו של דבר, זה טעם החיים של כולנו. ולהתנפל עליו, באהבה גדולה, ברגע שהוא יחזור אלינו כמו חדש, מחוסן מהקורונה.

בסוף, זה רק ספורט. ותודה לאל שהוא קיים.

You can spend your time alone
Redigesting past regrets, Oh
Or you can, come to terms and realize
You're the only one who cannot forgive yourself, Oh
Makes much more sense to live in the present tense

מעבר לתגובות