להיות אוהד של נבחרת אנגליה, אמרתי פעם, זה כמו למלא טופס לוטו. יש לך את המספרים שלך שמפסידים כל החיים, אבל אתה לא באמת יכול לזרוק את הטופס. הכל בשם הציפייה, שנראתה כמעט משיחית, שיום אחד הכל יתחבר. ששדי העבר יימחקו, שההחמצות יירדו מהזיכרון כמו ב"גברים בשחור", שאנגליה תחזור להיות אנגליה כמו שהיא דמיינה שהיא כל השנים: חזקה, יציבה, עם רוח בלתי ניתנת לשבירה - וכדורגל. המון כדורגל. התאריך הוא ה-8 ביולי, ויש מצב שעירית ענבי סוף סוף מוציאה את הכדורים הנכונים.
דבר אחד בטוח: אנגליה כבר לא "תפקשש" את זה. היא כבר לא "תבעט בדלי", או כל קלישאה אחרת שאתם יכולים להכניס פנימה. היא אולי תפסיד, לנבחרת הכי טובה באליפות הזאת - אבל למעט תרחיש מאוד קיצוני (ובלתי סביר, לדעתי), לא באמת תהיה תחושת החמצה גם יום ראשון הקרוב לא יסתיים עם הנפת גביע. יהיה עצב, יהיה כאב, יהיו דמעות - אבל לא באמת תהיה אכזבה. למה? בגלל הדרך לגמר, ומעל הכל - בגלל גארת' סאות'גייט.
יש משהו מעורר אנטגוניזם בסאות'גייט לצופה מבחוץ. בטח בכדורגל שלו, שנראה שלא ממצה מספיק את הנבחרת העמוקה והחזקה שיש לו. הוא נראה כמי ש"מסתפק במועט", שעושה את המינימום האפשרי עם קבוצת שחקנים שיכולה לעוף. אבל אני, הקטן, רוצה לערער על אנשי האנטגוניזם: סאות'גייט הפך מ-caretaker אחרי פארסת סאם אלרדייס, לאיש המושלם לתפקיד. לאט לאט, יום אחרי יום, הוא הפך למאמן נבחרת אנגליה האולטימטיבי.
וכן, יש לו נבחרת יוצאת דופן - אבל... אתם זוכרים מה היה עד הנה? עזבו את הנבחרת ההיא של יורו 1996. ראיתם פעם את התמונה הקבוצתית של נבחרת אנגליה ליורו 2004? היו שם דייויד בקהאם ופול סקולס, סטיבן ג'רארד ופרנק למפארד, ויין רוני ומייקל אואן, גארי נוויל וג'ון טרי. כנראה שאי אפשר היה להרכיב 11 אנגלים מושלמים יותר. ואיך זה נגמר? אתם זוכרים.
אנגליה הרי ניסתה כל אפשרות שניתן לדמיין: בובי רובסון המנוח, גלן הודל, טרי ונבלס, קווין קיגן, אפילו הלכה מעבר לים כדי להביא את סוון גוראן אריקסון או פאביו קאפלו. כולם מאמנים גדולים (חלקם אפילו אגדיים), ואף אחד מאז אלף ראמזי לא הצליח. למה? כי בסופו של דבר, כנראה שבכל זאת - לאמן נבחרת זה שונה מלאמן קבוצה. וסאות'גייט הצליח ללכד את הדור הזה. לקחת את חבורת השחקנים המוצלחת, ולעשות ממנה נבחרת חזקה - כזו שגם מסוגלת לנצח.
הוא בא בעיצומו של עידן שפל, אחרי הקדנציה המוזרה של רוי הודג'סון ואחרי השערורייה שייצר סביבו אלרדייס. ברגע שבו נבחרת אנגליה נראתה כמו מקרה אבוד, הוא - ביחד עם אוסף שחקנים מוכשר שצמח בנבחרות הצעירות - הצליח לרומם את המותג. הביא אותה לחצי גמר המונדיאל, ואז לגמר היורו - עם משחק ביד.
וכן, בשביל זה לפעמים צריך לבצר את ההגנה. לפעמים, לא תוכל להשתמש בכל הכלים שיש לך. לפעמים, תצטרך להושיב שחקן או שניים בחוץ. הכל, למען המטרה המשותפת. למען הנבחרת, למען הניצחון.
לא סתם אוהדי נבחרת אנגליה שרים לו כל משחק, "אתה האחד". כי הוא באמת הדמות הנכונה ביותר - התמהיל הנכון בין דמות מנהיגותית, לבין מי שאינו גדול מדי כדי להטיל עליהם צל. והוא הצליח להרים את ראחים סטרלינג; הוא הצליח להוציא את המקסימום מהארי קיין; הוא הצליח לגבש סביבו נבחרת שלא בטוח שהיתה מתגבשת סביב דמות אחרת. והוא מביא את אנגליה לגמר הראשון שלה מאז 1966, בתנאים הרבה יותר קשים ממה שעמדו לפני אנגליה המיתולוגית ההיא, בגביע העולם ההוא.
וכן, האופוריה האנגלית יכולה להיראות לאנשים מעט מגוחכת. כן, שוב הם יגזימו ויהפכו את אנגליה ל"טובה ביותר בעולם". ובכן, היא לא. אבל היא כן נבחרת עם לב, עם DNA, עם לא מעט כישרון - ועם חומר אנושי שכיף לאהוב. בסוף, אחרי הרבה שנים שאהבתי את המדינה האנגלית הרבה יותר מאת הנבחרת שלה - זו פשוט קבוצה שכיף ליפול שבי בזרועותיה. אצל סטרלינג וקיין, רייס ופיליפס, סאקה וראשפורד, לוק שואו וקייל ווקר. וגם סאות'גייט. האיש שהחמיץ את הפנדל ההוא לפני 25 שנה, וסגר מעגל עם פנדל אחר, משמח בהרבה - ששלח את אומת הכדורגל המרתקת בעולם לעננים.
יש מצב שהוא באמת האחד.