פוסט מורטם
דארן פלטשר התעכב בשליחת הפוסט האחרון בבלוג שלו בעיקר בשל התקף חרדה שעטף אותו כשהתחיל לחשוב על היום שאחרי הקריירה בכדורגל. בסופו של דבר העורך שלו, כרגיל, פתר את הבעיות הקיומיות
זה הסוף
לא קל לי עם פרידות או בכלל עם דברים שמסתיימים. אני מתחיל ככה כי, כפי שבטח כבר הבנתם, זה הבלוג האחרון שאני כותב לכם. אין מה לעשות, העונה כבר די התחילה וברגע שהליגה תיפתח לא יהיה לי זמן או כוח להמשיך. קצת חבל לי לסיים בנימה טיפה מדכאת אבל זה מצב הרוח שלי השבוע. הכול התחיל כשעשיתי חישוב קטן וגיליתי שהגיל הממוצע של כל השחקנים בסגל הוא 25 ו-10 חודשים, מה שאומר שהשנה זו השנה שאני עובר אותו (בערך, אם לא מתחשבים בהתקדמות וכל זה) והופך רשמית משחקן צעיר לשחקן צעיר פחות.
אני מניח שאתם לא מכירים הרבה אנשים שעוברים את משבר גיל ה-40 בגיל 25 אבל תנסו להסתכל על זה מהזווית שלי. עד היום הייתי רגיל להיות הכי צעיר בכל מקום שהייתי בו. כשהייתי ילד תמיד נתנו לי לשחק עם חבר'ה שגדולים ממני בשנתיים; ליונייטד הגעתי בגיל 16 ולנבחרת סקוטלנד בגיל 18; ככה שההרגשה תמיד הייתה שהכול עוד לפני – ועכשיו זה כבר לא ממש ככה. 25 בקריירה של כדורגלן זה בערך כמו 45 בקריירה רגילה. הייתי צריך להיות שוער, זה עוד חמש שנים אוטומטית.
אחרי שהתגברתי על גל הדיכאון הראשוני התחלתי לחשוב על הפרישה ומה אעשה אחריה. לא לקח לי הרבה זמן להבין שאין לי שמץ של מושג. שום דבר לא קפץ לי לראש ועד מהרה הגעתי למסקנה שבשנייה שמוציאים את הכדורגל מהמשוואה, אני לא באמת יודע מה אני רוצה לעשות עם עצמי. בשלב הזה היילי בדיוק נכנסה לחדר אז ניסיתי להיעזר בה:
- "קראתי את מה ששלחת לישראל בשבוע שעבר. היה מצחיק"
- "אה, תודה. תגידי, מה אתה חושבת שאני צריך לעשות אחרי הכדורגל?"
- "למה, מה שמעת???"
- "כלום, אני סתם..."
- "הם הולכים למכור אותך? רק לא לניוקאסל, אני לא עוברת לצפון"
- "לא, זה ממש לא זה..."
- "אתה בטוח? דיברת עם גאווין? שיגיד להם שאתה מסכים לקצץ, אבל לא בהרבה"
- "תקשיבי, הכול בסדר. אני סתם חושב בקול רם"
- "אתה בטוח?"
- "כן"
- "אז בשביל מה אתה סתם מלחיץ אותי?! מטומטם".
ויתרתי. האמת היא שגם ככה אי אפשר לצפות ממנה שתבין אותי בקטע הזה. בשלב מסוים חשבתי על אימון וכל הסיפור הזה. זה הגיוני, הרבה אנשים עושים את זה ותמיד אומרים שהמאמנים הכי טובים היו שחקנים בינוניים בעצמם (בואו נהיה כנים עם עצמנו). למחרת באימון חיפשתי את ראיין כי אני זוכר שהוא דיבר על להירשם לקורס מאמנים.
- "תגיד, אתה עדיין רוצה להיות מאמן אחרי שתפרוש?"
- "למה, מה שמעת???"
- "מה? כלום..."
- "זה בגלל מבדקי הכושר? היו לי שלשולים באותו יום, אני יכול לרוץ הרבה יותר מהר"
- "לא שמעתי כלום, באמת, אני סתם חושב על העתיד שלי"
- "אתה? אתה עוד ילד. חוץ מזה, אני לא חושב שכדאי לך ללכת בכיוון הזה"
- "למה?"
- "לא נראה לי שזה מתאים לך. אתה זוכר מה קרה שהבוס נתן לך להיות אחראי פעם אחת?"
- "כן...אבל זה היה בטעות. עובדה שבסוף לא הייתה חקירה פלילית"
- "אל תדאג, יהיה בסדר. אה, וריו הביא לנו לקרוא את הבלוג שלך. אהבתי"
- "תודה".
הזמן עבר ולמרות שבאמת ניסיתי, לא חשבתי על שום דבר שיכול לעניין אותי חוץ מהמשחק עצמו. זה הגיע למצב שכבר התקשיתי להתרכז באימון באותו יום. הבוס שם לב ("פלטץ', דיברנו על זה. אם אתה לא מסוגל להתאמן כשאתה במחזור, שב בצד. לא קרה כלום") אבל לא רציתי להגיד לו מה באמת מפריע לי. פתאום נזכרתי שריו כל הזמן מדבר על מועדונים ועל זה שהוא הולך לפתוח עסק אחרי שהוא יפרוש. האמת היא שאף פעם לא ראיתי את עצמי כבעלים של משהו, אבל במצבי הנואש לא רציתי לפסול אף אופציה.
- "ריו?"
- "ג-בר. מה קורה?"
- "בסדר. אתה...."
- "אתה לא כועס שנתתי לכולם לקרוא את הבלוג שלך, נכון? דווקא היה בן זונה. מי זה מרטין הזה? בחיים שלי לא ראיתי אותו"
- "אני לא כועס. תגיד לי, אתה עדיין חושב לפתוח מועדון אחרי הפרישה?"
- "למה, מה שמעת???"
- "כלום! למה כולם חושבים..."
- "זה בגלל מה שהיה אז באימון? אמרת לי שלא תהיה חקירה..."
- "הכול בסדר, תירגע. אני רק שואל כי אולי אני מחפש משהו בשבילי לאחרי הפרישה"
- "אה. בטח, אחי, בכיף, ניכנס שותפים. אני, אתה ואנטון"
- "באמת?"
- "למה לא? הקונספט שחשבתי עליו זה מועדון חשפנות שהוא גם קזינו, רק שבמקום ז'יטונים, מהמרים על גרמים של הרואין"
- "אני אחזור אליך בקשר לזה".
החרדה שלי כבר תפחה למימדים גרנדיוזיים. היה ברור לי לחלוטין שבמשחק הראשון של הליגה אני אפצע, אגמור את הקריירה ואבלה את שארית ימי על הספה בבית. המצב הזה השפיע גם על היכולת שלי לכתוב, אז התעכבתי בשליחת הבלוג. אחרי כמה ימים קיבלתי טלפון מהעורך, עידן משהו (הערת העורך: עמיאל, עידן עמיאל), שרצה לדעת למה אני מתעכב. הסברתי לו את הבעיה.
- "מה עם...אתה יודע, מה שאתה עושה כאן?"
- "מה ז'תומרת?"
- "אתה יודע, כתיבה וכל זה. אתה לא רע בזה"
- "אתה חושב?"
- "כן. בקבוצה אוהבים את הבלוג, לא? גם כאן יש לך קהל לא קטן בכלל"
- "באמת? כמה, עשרות אלפים? יותר?"
- "עזוב מספרים, אוהבים אותך"
- "טוב לדעת, אבל כמה תוכלו לשלם לי אם אני אכתוב במשרה מלאה?"
- "חולה עליך, ביי".
מי זה מרטין בכלל? (GETTYIMAGES)
האמת היא שהופתעתי שלא חשבתי על זה בעצמי. עברתי על כל מה שכתבתי במהלך הקיץ ונדהמתי כמה בקלות ובכיף עשיתי את זה. אולי זה באמת מה שמתאים לי, מי יודע. ועכשיו, כשלפחות יש לי איזה רעיון בראש, כל הנושא הזה נראה לי פתאום רחוק מאוד ואני מבין שזה היה בכלל די טיפשי לחשוב על זה. עוד מעט מתחילה עונה חדשה וכל מה שחשוב זה לשחק כמו שצריך ולנצח. החיוך חזר לי לפנים, אני מרגיש טוב באימונים ומת שתתחיל כבר הליגה. אני יודע שביום מן הימים, כשאסיים את דרכי, יש לי על מה ליפול, אבל זה יקרה רק עוד הרבה מאוד זמן. אלא אם שמעתם משהו אחר, שמעתם משהו? מה שמעתם???
*
זהו. הקיץ של דארן הגיע לסיומו. אני רוצה להודות לכל מי שקרא. אם הצלחתי להעלות חיוך או לשפר את הרגשתכם ולו במקצת ל-5-10 דקות במהלך סוף השבוע, עשיתי את שלי. את השער הבא שאכבוש (בקצב שלי, זה כנראה יהיה ב-2012) אני מקדיש לכולכם.