תיק-תק

היו הרבה נסיעות בזמן האחרון. כפי שאתם בוודאי יודעים, יצאנו למזרח הרחוק לשחק נגד כל מיני קבוצות שתמיד נראה לי שהרכיבו אותן דקה לפני מאנשים שעברו ברחוב ולמרות זאת הן מצליחות להבקיע נגדנו. אבל לא משנה – לא על זה אני רוצה לדבר. בטח יצא לכם לקרוא על זה שפחדו שמישהו ינסה להפעיל פצצה במשחק שלנו או משהו כזה. אז הדברים האלה הגיעו גם אלינו והשחקנים אפילו קצת נלחצו, כולם חוץ מריו וממני. ריו בגלל שמהשנייה שאנחנו יוצאים מהמועדון הוא מקשיב לאייפוד שלו (וגם שר בקולי קולות) כך שהוא לא שומע כלום; ואני, כי אני לא מצליח להילחץ.

• לא קראתם את ספיישל נמלטים? הנה הצ'אנס שלכם

אני מצטער, אני יודע שלכם יש הרבה בעיות עם טרור אז מה שאני אומר יישמע מוזר, אבל מבחינתי זה תמיד היה משהו שרואים בטלוויזיה ולא באמת קורה בחיים האמיתיים. הדבר הכי קרוב לטרור שאני זוכר מהחיים האישיים שלי זה קיץ אחד בדלקית' שחשבו שיש רוצח סדרתי, אבל בסוף התברר ששישה אנשים התאבדו משעמום בגלל שהכבלים היו מנותקים לכמה ימים. בקיצור, לפני שיצאנו מאנגליה קיבלנו הרבה הסברים על מה צריך לעשות במקרה של מצב חירום, רובם היו וריאציות שונות על: "שבו בשקט ואל תזוזו בלי שאומרים לכם". באחת השיחות סקולסי, שלקח את כל הסיפור קצת יותר קשה מכולם, איתגר את המאבטח ששלחו. 
 
- "בעקרון, חשוב להישאר רגועים ולא להתפזר" 
- "אבל מה אם הטרוריסט יגיע אלינו?" 
- "אנחנו לא מאמינים שזה יקרה" 
- "אבל מה אם כן?" 
- "אין סיבה שזה יקרה" 
- "אבל מה אם כן?" 
- "באמת, זו לא סיבה להיות מודאגים" 
- "אבל מה אם כן?"

כאן הבוס התערב ועצר את הדיון הקולח והאינטליגנטי הזה ("אז כולנו נמות, ואפשר רק לקוות שאתה תהיה הראשון כדי שיהיה לנו קצת שקט בשניות האחרונות של חיינו"). זמן קצר לאחר מכן יצאנו לדרך. הטיסה הייתה בסדר גמור והגענו למלזיה בחתיכה אחת. באוטובוס יצא לי לשבת ליד הבחור החדש, זוראן (הערת העורך: זוראן טוסיץ') שמאוד התעניין ב-PSP שלי (הערת העורך: פלייסטיישן נייד), אז נתתי לו לשחק קצת. כשהגענו למלון הייתי חייב להשתין אז מיהרתי לרדת מהאוטובוס; זוראן היה נחמד מספיק כדי לדאוג לתיק שלי ואני רצתי לשירותים, מה שכמעט מיד התברר כרעיון רע. מוסר ההשכל הוא שבמצב של מתיחות בטחונית, לא מומלץ לרוץ לשום מקום – זה שולח את המסר הלא נכון. מה שקרה בפועל זה שברגע שירדתי מהאוטובוס והתחלתי לרוץ, סקולסי הניח שזה בגלל שיש פצצה ועשה את אותו הדבר, בליווי צעקות ("איפה המאבטח הבן זונה הזה?! איפה?!"). משם הדרך לפאניקה כללית הייתה קצרה מאד.

בסוף הצליחו לרכז ולהרגיע את כולנו ואני ננזפתי קשות. למחרת בבוקר ירדנו כולנו ללובי והמתנו לאוטובוס. הדקות חלפו עד שרובנו כבר הבין שמשהו לא בסדר. בשלב הזה אף אחד עוד לא העיז לדבר, אבל המתח ניכר על הפנים של כולם, חוץ מריו שהיה עסוק מדי במיטב להיטי NOW 30. בסופו של דבר הגיע אחד המאבטחים וביקש מאיתנו להמתין בסבלנות. ראיין שאל אותו מה קרה והוא השיב: "מצאו משהו על האוטובוס". ארבע המילים הללו נתנו את האות לתחילתו של רב-שיח הזוי מאין כמותו. כל אלו שנצרו את לשונם עד כה השתחררו ודבריהם התערבבו עם השירה של ריו, שסיפק את הפסקול לכל הבלאגן הזה. ניסיתי לזכור כמה שאפשר, זה הלך בערך ככה:

"אני לא מאמין, הבני זונות מנסים להרוג אותנו"; "חארות מוסלמים, בשביל מה באנו לכאן?"; "מלזיה זה לא מוסלמים, זה בודהיסטים"; "אני מתקשר לסוכן שלי, זו הפרת חוזה!"; "בום בום בום, גאט טו גט דאט בום בום בום"; "אני חושב שהם כן מוסלמים"; "זה בכלל לא מלזים, זה ההוא – אובאמה בין לאדן"; "מה פתאום, תפסו אותו כבר"; "לצ'לסי החרא הזה לא היה קורה"; "פה ררררה פה פה פה פה רה פה פה"; "אם נכנס לכאן טרוריסט אני בורח"; "מישהו יודע איך האובאמה הזה נראה?"; "אני לא מאמין שזה קורה לי לפני הארכת חוזה"; "זה הכול בגלל ג'ורג' בוש והנפט שלו"; "מישהו כבר הדליף לסאן או שהפעם תורי?"; "למה אף אחד לא בא לספר לנו מה קורה?"; "כולם נהרגו"; "וון לאב טייקס אובר יההה-אההה-אההה"; "לא היה פיצוץ, זה נשק כימי"; "אני מציע שהקפטן ייצא החוצה לראות"; "שאמא שלך תצא החוצה לראות"; "נשבר לי, רפא בניטז רצה אותי לפני שנתיים, אני מתקשר אליו".

כעבור שלוש דקות של פאניקה מרוכזת נכנס אחד המאבטחים, בריא ושלם למראית עין, וביקש לדעת אם מישהו השאיר משהו על אוטובוס אתמול בטעות. הסתובבתי אוטומטית לכיוונו של זוראן והוא זרק לי מבט של 'אין בעיה, הכול בסדר'. אף אחד מהשחקנים האחרים לא הרים את ידו אז המאבטח חזר החוצה ("אל תדאגו, זה כמעט בוודאות כלום אבל מטפלים בזה בכל מקרה"). איך שהוא יצא זוראן ניגש אלי. 
 
- "מה, נלחצת?" 
- "טיפה, חשבתי ש..." 
- "נראה לך? דאגתי לך, הכול בסדר" 
- "סבבה" 
- "כן, מה אתה צריך שיצעקו עליך שוב? כולה פלייסטיישן..."
- "מה???"

כפי שבוודאי הבנתם, זוראן לא זכר לקחת את התיק שלי מהאוטובוס, אבל בגלל שהוא ראה איך צעקו עליי אתמול, הוא לא רצה להגיד כלום. לפחות היו לו כוונות טובות. כעבור עשר דקות נשמע פיצוץ בינוני שללא ספק בישר על סיום חייו של התיק שלי וכל תוכנו בטרם עת. המאבטח חזר והורה לנו לעלות לאוטובוס. כולם הרשו לעצמם לחייך בהקלה חוץ ממני. כך, כמעט בלי לשים לב, הפכתי גם אני ל(סוג של) קורבן טרור, או לפחות של הפחד ממנו.