בשלושה משחקים פלוס הארכה אחת ברבע הגמר, דווין סמית' נח עד עכשיו פחות משבע דקות למשחק. הוא מוביל את מכבי בסידרה בנקודות (14.3 למשחק), ריבאונדים ושלשות (יחד עם בלו), שני באחוזים מהשדה ומושלם מהקו, תוך שהוא מקפיץ את האחוזים שלו מ-2 ומ-3 הרבה מעבר למה שהיו עד עכשיו ביורוליג. אה, כן: וב-105 דקות משחק הוא איבד רק 2 כדורים, בסידרה שמוכרעת עד עכשיו על איבודים וריבאונד.
סמית' הוא שחקן שכמעט לא שמים אליו לב. אלא אם לא שמעתי, לאוהדים בנוקיה אפילו אין שיר בשבילו. הוא לא מס' 3 יוצר כמו אידסון (יש לו בסידרה 2 אסיסטים בלבד), ולא סקורר עוצר נשימה כמו אנדרסון או פארקר. הוא רק השומר האישי הכי טוב – למעשה, הסטופר ההגנתי היחיד – של מכבי, וכאמור שחקן ההתקפה הכי טוב שלה בסידרה עד עכשיו. והוא עשה העונה מה שמעט שחקנים בגילו עושים: עבר טרנספורמציה תוך כדי תנועה, כתוצאה מאינטליגנציית משחק כמעט לא נראית לעין לא מזויינת. רק מי שעקב אחריו במיקרוסקופ מבין עכשיו למה בצעירותו כינה אותו אחד ממאמניו "פרופסור".
עד העונה, סמית' היה סקורר מצויין בקבוצות בינוניות. בעונת היורוליג היחידה שלו התבקש לעשות אותו דבר בפנרבחצ'ה, והתרסק. במכבי, ליד פרמאר הדומיננטי בתחילת העונה ולנגפורד, שמחזיק את הכדור אצלו, ברירת המחדל שלו היא חדירה והוא כמעט לא מסתכל לצדדים, הוא התיישב בכסא האחורי, והסתפק במשימות שמירה ובלא לעשות טעויות. למרות ששיחק הכי הרבה דקות, הוא הגיע ל-10 נקודות רק ב-3 מ-16 המשחקים עד להצלבה, אף אחת מהן לא בטופ 16.
אבל זה מה שבלאט ביקש ממנו. בקבוצה הזו, שאפילו דיויד לא יודע מה יקבל ממנה אחרי כמעט 70 משחקים (במשחק 3 נשאר דיויד עם אותה חמישיה ממשחק 2, הפעם הראשונה אחרי 10 משחקים רצופים שבהם שינה חמישיה), הוא היה כמעט הקבוע היחיד שהמאמן יכול לסמוך עליו. למאמן שיטתי כמו בלאט זה חיוני. ואחרי המשחק הראשון, שבו קלע 17 נקודות בעיקר כי אובראדוביץ' השאיר אותו חופשי, דיויד ביקש ממנו לחזור להיות סקורר, כדי לנטרל את שאראס ולנצל את החולשה של סאטו בעמדה המקבילה. אז הוא חזר.
הערב נראה איזו תשובה מכין לו אובראדוביץ'. הצרות של השועל עם סאטו, קלאת'יס ופרפרגלו הפכו להיות מרכז הסידרה: עם כל הכבוד למאמץ ההירואי של מכבי, אם אחד מהם היה בכושר מלא פנתינאיקוס כבר היתה בפיינל פור. אבל אם מכבי תעבור, התודה הראשונה מגיעה לגיבור האלמוני. אולי אפילו, עד הפיינל פור, ימציאו לו שיר.