האמת העירומה

מי שבוכה על הקיזוז והפיינל 4 רק שוכח שהאלטרנטיבה גרועה. עדיף פיתרון בינוני ביד מחלום על העצים

עידן עמיאל
קופל ולוזון. רדו מהם קצת
קופל ולוזון. רדו מהם קצת
שנה גודל פונט א א א א
הפיינל פור הוא בושה. הפיינל פור לא ספורטיבי. ליגה אמורה להיות מוכרעת בפלייאוף עם סדרות, לא במשחק אחד שיכול גם לא לשקוף את יחסי הכוחות האמיתיים. להכריע את האליפות בפיינל פור זה להפוך עונה שלמה לחסרת משמעות. לקהל מגיע יותר. לצופים מגיע יותר. לכולנו מגיע יותר. אבנר קופל צריך להתבייש. אבנר קופל צריך להתפטר. אבנר קופל צריך להתבייש ולהתפטר, לא בהכרח בסדר הזה. הקיזוז הוא בושה. הקיזוז לא ספורטיבי. ליגה אמורה להיות מוכרעת לטובת הקבוצה של שזוכה בהכי הרבה נקודות, לא לטובת הקבוצה שתופסת רצף חם בפלייאוף. לקזז את הנקודות בחצי זה להפוך שני סיבובים שלמים לחסרי משמעות. לקהל מגיע יותר. לצופים מגיע יותר. לכולנו מגיע יותר. אבי לוזון צריך להתבייש, להתפטר, הבנתם את הפרינציפ.
זוכרים את הנאום של ג'ק ניקולסון בסרט ההוא, זה עם "You can't handle the truth!"? במהלך הנאום הזה הוא הסביר את הפואנטה שלו בעזרת המשפט הבא (מתנצל מראש על בעיות בזכרון/בתרגום): "אתם ישנים בבטחה תחת שמיכת הביטחון שאני מספק לכם ואז מפקפקים באופן שבו אני מספק אותה". זה משפט חזק, ובזמן האחרון אני נזכר יותר ויותר בהקשר של שני הצעדים מעוררי המחלוקת שמסעירים את עולם הספורט הישראלי בשנתיים האחרונות. קופל סופג קללות בהיכל, לוזון בקרית אליעזר. בכדורסל האוהדים מאיימים להחרים את המעמד בשנה הבאה, בכדורגל צריך מסע שכנועים ותיווך כדי שהיו"ר יעניק את צלחת האליפות – כולם מוחים, כולם כועסים, כולם כנראה שוכחים ששום דבר לא נולד מתוך ואקום.
 
גם הקיזוז וגם הפיינל פור הם פתרונות בינוניים במקרה הטוב, כאלה שמטפלים בסימפטום (חוסר תחרותיות) ולא במחלה עצמה, אבל שניהם עדיפים על כלום ושניהם עדיפים על מה שהיה לפניהם. כל הוויכוחים שהיו לי עם כל מיני אנשים שמייצגים נאמנה את כל השכבות של קהל הספורט הישראלי תמיד הלכו באותו מסלול: קודם כל קוטלים את הפתרון הקיים בעזרת החסרונות המובנים שלו ואחר כך, כשמגיע החלק בו נדרשים לספק אלטרנטיבה טובה יותר, מתחילים לדבר גבוהה גבוהה על כל מיני אידיאלים כמו תקרות שכר, ניהול נכון, תשתיות, טיפוח נוער, בעלי קבוצות עשירים ורציונליים ושאר דברים שנשמעים נפלא, דברים שכנראה יגיעו שניה וחצי אחרי שיושג שלום כולל במזרח התיכון וכולנו נחגוג יחד בטקס הנעילה של המונדיאל המשותף לישראל ופלסטין בו יופיעו כל ארבעת הביטלס המקוריים, כולל השניים שכבר מתו. הבעיה היא שכל הדמגוגיה בעולם לא תשנה את המציאות לפיה התדירות בה נולדת קבוצת כדורסל ישראלית שמסוגלת לנצח את מכבי ת"א בשלושה מתוך חמישה משחקים היא אחת לארבעים שנה והתדירות בה עונת כדורגל ישראלית לא מוכרעת כבר בתחילת אפריל, במקרה הטוב, היא אחת לחמש שנים לפחות.

הוגנות ושוויוניות הם שני ערכים ספורטיבים עליונים. תחרותיות ועניין הם שני ערכים עליונים יותר כי בלי השניים הראשונים מתקבל ענף חולה ומעוות בו כולם רוטנים כל הזמן, אבל בלי השניים האחרונים הענף מת. לפיכך אם צריך לבחור בין פתרון שפוגע בשניים הראשונים לבין סטטוס קוו שפוגע בשניים האחרונים, הבחירה ההגיונית היא זו שהתקבלה על ידי אותם מנהלים מושמצים בתמיכת - איכשהו הפרט הזה כמעט תמיד נעלם מהמשוואה - מרבית הקבוצות בליגה.

הקטע הבאמת מרגיז הוא שלדעתי כולם מבינים את זה, ולכן הקיזוז והפיינל פור ימשיכו להתקיים גם אחרי נקודת המבחן הבאה בה ייערכו דיונים לגבי כל אחת מהשיטות בנפרד. וגם אחרי שיתקבל האשרור הזה, כולם ימשיכו לרטון, כולם יהיו הראשונים לזנק מחדר הדיונים בו נערכה ההצבעה החשאית לעמדת הראיונות הקרובה, ולהגיד שהם היו היחידים שהצביעו נגד השיטה המעוותת אבל העסקנות האפלה שוב גברה על הספורטיביות הטהורה. כולם ימשיכו לישון כמו תינוקות תחת שמיכת הבטחון ובו זמנית לפקפק באופן בו היא מושגת. A few good men, ככה קראו לסרט. חתיכת סרט.