המשחקים האולימפיים של 2024 יצאו לדרך היום (שישי). רגע לפני, האלופה האולימפית לינוי אשרם התראיינה בהרחבה ל-TVBee מבית מאקו ודיברה בהרחבה על הקריירה הספורטיבית ועל ההתמודדות עם החיים אחרי הפרישה.לראיון המלא במאקו לחצו כאן.
אשרם אמרה: "הייתי חוזרת הביתה מהאימון וממשיכה להתאמן בבית. אמא שלי אמרה לי, 'בכל פעם שהמאמנת אומרת משהו שאת לא מבינה תשאלי את אחת החברות שלך בעברית, וככה לאט-לאט תלמדי'. היום אני גם דוברת רוסית. האימון היה ישר אחרי בית הספר, אז בארוחות עשר כבר הייתי אוכלת את ארוחת הצהריים. הייתי פותחת בשר ודגים וירקות באמצע הכיתה. כשהתבגרתי לו"ז האימונים כבר השפיע על היכולת שלי לצאת עם חברים או להצטרף לטיולים שנתיים, שלא תמיד הלכתי אליהם. כשהייתי קטנה הייתי מתאמנת מ-14:30 ועד 20:30, זה היה בקטנה. כשהייתי גדולה זה כבר היה מ-8:00 ועד 20:30. זה ענף שדורש המון שעות, רק החימום שלנו אורך שלוש שעות".
"בגיל 16 כבר התחלתי להכין לעצמי אוכל, לישון בווינגייט. בגיל 17 כבר חייתי בווינגייט והגעתי הביתה רק בסופי שבוע. הספורט היה אצלי במקום הראשון, כי באמת אהבתי את זה וכי הענף שלי נגמר מהר מאוד. אי אפשר להתעמל עד גיל 40–50, בגיל 22 את כבר זקנה ואת לא יכולה להמשיך. זה ענף אינטנסיבי שהורג את הגוף", המשיכה אשרם. "בגיל 11 עברתי לשחייה אבל הרגשתי שמשהו חסר וחזרתי להתעמלות".
"לא חשבתי שאזכה בטוקיו", הודתה. "כיוונתי לארד. אחרי המכשיר הראשון ראיתי פתאום שאני ראשונה, ואחרי המכשיר השני עדיין הייתי ראשונה, וגם אחרי השלישי, וברביעי, בסרט, הייתה לי נפילה, אז לא ידעתי מה יקרה, אבל אז ראיתי את הציון של המתמודדת הרוסייה והבנתי שאני ראשונה. הסתכלתי על איילת ופשוט קפצתי עליה והתחבקנו ובכינו, ובגלל שכל כך לא ציפינו ולא חשבנו שאני מגיעה לזהב, זה היה מטורף. כיף לי כשמסתכלים עליי כסמל של המדינה".
אשרם דיברה על החיים לאחר הפרישה: "התחלתי ללמוד חינוך והוראה בספורט בלוינסקי-וינגייט וישר התחלתי לאמן את הנבחרת בווינגייט, ככה שלא באמת יצאתי מזה, נשארתי בתוך הבועה. השנה אני מסיימת את הלימודים והופכת למאמנת הראשית של הנבחרת של ראשון לציון. יותר כיף להתאמן, יותר קשה לאמן. את צופה בבנות מהצד ולא באמת יכולה לשלוט מה הן יעשו, רק לשבת מהצד זה קשה. אבל כיף לי שאני יכולה להעביר לדור הצעיר דברים שלמדתי, דברים שהצלחתי להתמודד איתם בדרך שלי".
"עליתי 17 ק"ג בשנה, זה פשוט להתנפח. הייתי פשוט נפוחה, הגוף שלי היה רגיל להוציא כל כך הרבה אנרגיה ביום אחד ופתאום זה לא קרה, אז הוא חטף טראומה. מאז עברו שלוש שנים והגוף לאט-לאט התאזן. ירדתי מבחינת נפיחות, אז גם התגובות ירדו, אבל עדיין יש כאלה. אני לא מרגישה שאני רוצה לחזור לאיך שנראיתי בהתעמלות ובתחרויות. אני לא חושבת שכאישה רגילה אני אמורה להיראות ככה".