גיבור הפועלים: על הנסיקה של עומרי גלזר

אצטדיון טדי, 24 במאי, 2022. כמה דקות אחרי 11 בלילה, ואני עומד ביציע המערבי התחתון. מוקף באוהדי מכבי חיפה מאוכזבים, אני מביט אל היציעים המזרחי והצפוני, עמוסים וגדושים באוהדי באר שבע מאושרים. בזה הרגע הם זכו בגביע המדינה, בסך הכל בפעם השלישית בתולדות המועדון. המספרת של ג'ובאני, הצ'יפ של ז'וסוואה בבלומפילד הריק - ועכשיו. ממש הרגע.

עמדתי שם, כמעט בדרכי החוצה (בכל זאת, השאטל לרכבת האחרונה היה באמצע שום מקום וצריך להתחיל ללכת), כשנתקלתי באירוע כמעט סוריאליסטי. רק כמעט, למי שלא חווה את מה שהתרחש כמה דקות קודם. בבת אחת כל היציעים העמוסים החלו לצעוק שתי מילים באופן קצוב.

"עומרי גלזר! עומרי גלזר!"

אתם מכירים את הלחן. עומ-רי גל-זר, טה טה / טה טה / טה. זה שישב כל כך בקלילות על שמות מהעבר, נניח - "ב-רוך ד-גו", או "י-ניב ק-טן". שירים ששרים לכאלה שעשו משהו גדול על הדשא. אז להם זה היה אופייני, אבל עומרי גלזר? באמת?

ובכן, באמת. כי בזה הרגע, עומרי גלזר הפך לסלע היציב ביותר של הפועל ב"ש. האיש שהביא אותה אל הארץ המובטחת, אחרי תצוגה נפלאה בפנדלים, כשמולו קורסת מכבי חיפה האימתנית שזה עתה זכתה באליפות שנייה ברציפות. הם עברו הרבה דברים, הם עוד יעברו הרבה דברים (היי, יובנטוס) - אבל את גלזר הזה הם לא הצליחו להכניע.

וזה אירוני במיוחד כשאתה נזכר בהיסטוריה של גלזר. ההוא שסומן בגילאים הצעירים בתור הבטחה, ובשנת 2016 - כשהיה רק בן 20 - מכבי חיפה שילמה עליו מיליון ש"ח כדי להביא אותו. אלא ששם, ההבטחה שהוא היה נתקלה בעומס ציפיות - ובעיקר בתקופה שחורה בתולדות המועדון הירוק. גלזר פשוט לא עמד בלחץ. הרגע האיקוני ביותר, לרעה, היה השער ש"העניק באדיבות" לגילי ורמוט, במסגרת עוד דרבי חיפאי שנגמר בהפסד של הירוקים.

וכדורגל הוא משחק כזה, שבו הפתיל קצר - והקרדיט קצר עוד יותר. רבים חושבים שאצלנו זה שונה, אבל האמת היא שבכל מועדון גדול - זה ככה. יש לך הזדמנויות מעטות להרשים ולהראות שמקומך כאן, ושאתה ראוי לחולצה שאתה לובש. ברגע שטיפה תאכזב, הרוחות הרעות ישליכו את המדים מעליך - וייתנו אותם למישהו אחר. גלזר סומן ככישלון.

ממכבי חיפה הוא הושאל לסקציה נס ציונה, וגם שם אכזב. עם ההגנה החלשה של הקבוצה שזה עלתה, הוא לא הצליח להיות המושיע. הוא חזר למכבי חיפה בעונת 2020/21, ולא שותף. רבים חשבו שבזאת תם הסיפור שלו - שהוא ייכנס לתוך רשימה ארוכה של "הבטחות" שלא התממשו. ואז, משום מקום, הגיעה הפועל באר שבע.

מעטים זוכרים, אבל לבאר שבע בקיץ 2021 - גלזר הגיע כשוער שני. הקבוצה חיפשה התחדשות, אלונה ברקת באה רעבה, רוני לוי רצה להוכיח לכולם שהם טועים - והכיס נפתח. איתן טיבי הגיע ממכבי תל אביב כדי לחזק את ההגנה, ניקיטה רוקאביצה ניסה להביא קבלות להתקפה - וגלזר? הוא בכלל היה אמור להיות המחליף של השוער הראשון, אריאל הרוש. אלא שכמו בטוויסט מוזר של הגורל, הרוש נפצע - וגלזר נכנס אל בין הקורות, כדי לא לצאת משם עד עכשיו.

וגלזר, צריך לומר, לא בהכרח היה שוער יותר טוב ממה שהיה - אבל הביטחון סביבו השתנה. הוא החל לרשום משחקים טובים יותר ויותר, גדל לעמדת אפודת השוער בב"ש - שלא ידעה שמות גדולים מדי בעבר. ובינתיים, יש לו שלושה רגעים שהוא ייקח אל הנצח - זה התחיל מגמר הגביע ההוא בטדי, נמשך באלוף האלופים שם שוב עצר את מכבי חיפה בדו קרב, ונגמר בקונפרנס ליג - כאשר הצליח לעצור את שחקני אוניברסיטטה קראיובה, ושלח את ב"ש לשלב הבתים.

הפועל באר שבע מודל 2022/23 היא קבוצה נטולת גיבורים. רותם חטואל הוא אולי שחקן קלאץ' מדהים, אבל שחקן ספסל. רמזי ספורי פורח בטרנר, אבל זה קורה כשהוא כשיר - וכרגע הוא פצוע. מיגל ויטור הוא אולי סמל אדיר ומי שהפך למזוהה עם המועדון אבל.. בלם, ובלמים בדרך כלל מתקשים להיכנס לעמדת גיבור העל. בהשוואה למכבי חיפה או מכבי תל אביב, אין לה "ערן זהבי" מקומי, או "אוסקר גלוך", או "צ'ארון שרי" משלה.

וייתכן וזו היתה בחירה מודעת. באר שבע מנסה לנצח בכלים שיש לה מהבית; מאמן שמחובר היטב למועדון ולאוהדים, טרנר כמבצר ביתי שקשה לכל קבוצה לנצח בו (ד"ש לאינטר), ובעיקר קבוצה שמבוססת על התלכיד שלה - כזו שאולי יש בה פחות ברק, אבל הרבה מאוד נחישות ובעיקר רצון לבוא למטה. האופי של ב"ש, למרות שעד לא מזמן היא היתה פייבוריטית גדולה, הוא בראש ובראשונה של אנדרדוגס. ולכן, גלזר הוא המועמד המושלם למשבצת גיבור העל של בירת הנגב.

כי גם בגלזר לא האמינו. גם גלזר היה קורבן של הענף הזה וטבעו להתאכזב במהירות, להדיח לשם ההדחה. וגם גלזר, אולי כמו הפועל באר שבע, עולה כל פעם כדי להוכיח שהעולם טועה. הערב (22:00), כשבאר שבע תארח את לך פוזנאן למשחק שאין גורלי ממנו במאבק על ההעפלה מהבית, היא תצטרך אותו שוב. וגלזר? הוא יקווה להוכיח פעם נוספת שהשמועות על כישלונו היו מוקדמות מדי.