בא לו טבעי: הקריירה המטלטלת של ריק פלייר

הוא הגיע ל-WWF כמתאבק המוערך בענף, וגם שם הוא שמע מכולם ששיאו מאחוריו. אבל ריק פלייר העדיף לא להקשיב, וכרגיל הוכיח שהעולם לא בהכרח שייך לצעירים. סיפורו של האיש שכל פעם פרש בשיא, רק כדי לכבוש שיאים גדולים הרבה יותר. "מאחורי החבלים"

תגיות: ריק פלייר

ניר קפלן
א א א א ( שנה גודל )
תחילת כתבה

תארו לכם שיום אחד הבוס קורא לכם למשרד שלו. אתם נכנסים, ולהפתעתכם נמצא שם גם אחד הקולגות שלכם. ״תודה שבאתם.״ אומר הבוס. ״הזמנתי את שניכם לכאן כדי לראות מי מכם יותר טוב. בשעה הקרובה אצפה בכם עובדים ואכריע ביניכם. המנצח יקבל תוספת נאה למשכורת. ״הוא מציין, ומוסיף כבדרך אגב: ״אה, והמפסיד יפוטר.״ הזוי, נכון? אז ברור שזה עניין שבשגרה בעולם ההיאבקות.

לקרבות ״המפסיד עוזב את העיר״ יש שני רבדים. הראשון, המתוסרט, קיבל את השראתו ממסורת ״העיר הזו לא גדולה מספיק בשביל שנינו״ של המערבונים הישנים. שני אויבים שכבר לא יכולים להתקיים באותו מקום נכנסים לזירה ורק אחד מהם יוצא ממנה כמתאבק פעיל בארגון. השני נאלץ לעזוב. הרובד השני, האמיתי, ולרוב גם המשעמם יותר, נוגע למתאבק שלא האריך חוזה בארגון. הבוס ממנף את אחד מקווי העלילה שלו כדי להסביר לצופים את עזיבתו, ועל הדרך גוזר קופון מקרב עם משמעויות וסיכונים הרי גורל.

מדובר בזן נכחד של קרבות. ראשית, אנחנו כבר לא בשנות השבעים, אז שרצה ארה״ב במגוון ארגוני היאבקות בגודל דומה פחות או יותר. מתאבקים קפצו מארגון לארגון, ו״המפסיד עוזב את העיר״ כמעט היה הכרח כדי למסד את העזיבות התכופות.

תוסיפו לזה את העובדה שהיום לא רק שההיאבקות מרוכזת בארגון גדול אחד, אלא גם יש לנו אינטרנט ויש מקרים שבהם הצופים יודעים שמתאבק עוזב לפני שהוא יודע בעצמו, ותבינו למה כמעט ולא רואים את הקרבות האלה, ובטח למה המתאבק הגדול בהיסטוריה לא אמור למצוא את עצמו בקרב כזה. אבל לפני שנגיע לאותו יום בינואר 1993, קצת רקע.

רוב מומחי ושאלוני ההיאבקות מסכימים שלא היה גדול מריק פלייר. במשך ארבעה עשורים, האיש התאבק לילה אחר לילה, פעמים רבות לקרבות של שעה שלמה, והעמיד קלאסיקות של הענף אחת אחרי השנייה. ועדיין, נדמה שהטיעון המרכזי נגדו הוא שהוא עשה זאת ב-NWA, לימים WCW, ארגון ההיאבקות השני בגודלו בארה"ב. החל משנות ה-80 המוקדמות, אם לא עשית את זה ב-WWF של וינס מקמהון, לא עשית את זה באמת. ובזמן שהקרקס של מקמהון הפך למכונה משומנת שהדפיסה דולרים, פלייר המשיך לעשות את מה שהוא עושה הכי טוב בארגון המתחרה, ולמעט גישושים פה ושם, מעבר שלו לליגה של הגדולים באמת לא היה על הפרק.

ואז, בשרשרת של החלטות ניהוליות כושלות של WCW, הם הצליחו לאבד את פלייר. זה החל בניסיונות לשנות לו את הגימיק והמראה, המשיך ברצון ללכת עם מתאבקים צעירים יותר (בתחילת שנות ה-90 האיש כבר נכנס לעשור החמישי בחייו) והסתיים, איך לא, בסכסוך על כסף. כך, בסוף 1991 אירע המפץ הגדול של עולם ההיאבקות ומר WCW ריק פלייר ערק ל-WWF, והריר החל לנזול לאוהדי היאבקות ברחבי העולם.

במשך ארבעה עשורים, התאבק מדי לילה. פלייר (WWE)
במשך ארבעה עשורים, התאבק מדי לילה. פלייר (WWE)

עצם המעבר של המתאבק הגדול מכולם לארגון הגדול מכולם עשה מספיק באז כשלעצמו, אבל סמכו על וינס מקמהון שיידע להפוך כל אקסטרווגנזה לגדולה אפילו יותר. קו העלילה המרכזי היה שמישהו שטוען להיות "אלוף העולם האמיתי" עומד להגיע ל-WWF ולהראות להם איך היאבקות אמיתית נראית.

למרות שילדים רבים ברחבי העולם, קהל היעד של הארגון באותה תקופה, לא באמת היה מודע לקיומה של אלטרנטיבה, היו מספיק אוהדי היאבקות שידעו בדיוק מי זה ריק פלייר ומה משמעות ההגעה שלו. הם רצו לראות רק דבר אחד. את המתאבק הטוב מכולם פוגש את המתאבק המרוויח מכולם. הם רצו לראות את ריק פלייר נגד האלק הוגן.

אם נכניס רגע את סיפורנו לתוך פרספקטיבה היסטורית, המעבר חסר התקדים של פלייר הגיע בדיוק כשעולם ההיאבקות כולו נכנס לאחת מתקופות השפל הגדולות בתולדותיו. מתחילת שנות התשעים ועד תור הזהב של דה רוק וסטון קולד סטיב אוסטין בסוף אותו עשור, הכסף פשוט לא נכנס. הרייטינג ירד, פחות אנשים הגיעו להופעות, ואפילו הרווחים מרסלמניה, תרנגולת הזהב של מקמהון, החלו לזייף. רסלמניה 7 (1991), לצורך העניין, הביאה 16,000 צופים בלבד לקולוסיאום בלוס אנג'לס, לעומת 67,000 בשנה שחלפה.


הגעתו של פלייר הייתה אמורה להיות זריקת המרץ שה-WWF כל כך הייתה צריכה. העיניים נישאו לעבר אפריל 1992, רסלמניה 8, אירוע הדגל הראשון מאז הגעתו של הכוכב הגדול של הארגון המתחרה. היגיון ההיאבקות אומר שלרסלמניה שומרים את הקרב הגדול באמת, כך שקשה היה למצוא מישהו שלא יהמר על הוגן נגד פלייר, אייקון נגד אייקון, כקרב המרכזי של האירוע הגדול של השנה.

אז איך זה שאותו אירוע גדול הסתיים בקרב בין הוגן לסיד ג'אסטיס הבינוני, וכלל אנטי-קליימקס נוסף בצורת קרב של פלייר נגד מאצ'ו מן רנדי סאבאג'?לא חסרות ספוקלציות לגבי מה בדיוק לא עבד בעלילה של פלייר נגד הוגן. יש שיטענו שהמצב הקשה של התעשייה השפיע על העניין של האוהדים בקרב הזה, ושהציפיות מהרווחים שהוא יגרוף ירדו מתקוות שווא להערכות קונקרטיות של אכזבה צפויה. טענות נוספות דיברו על כך שעזיבתו הזמנית של הוגן אחרי אותה רסלמניה לא אפשרו שום תוצאה הגיונית (ניצחון של פלייר "הרע" על הוגן "הטוב" לא באמת בא בחשבון, אבל גם לא תיתן למתאבק שאשכרה נשאר להפסיד ולהיראות חלש).

יש אפילו מי שהצדיק את אנשי WCW ואמרו שפלייר הוא אמנם אגדה, אבל את הכרטיסים הוא כבר לא באמת יכול למכור. כך או כך, בתוך חודשים ספורים המעבר הגדול בתולדות עולם ההיאבקות הפך לאכזבה קשה, וריק פלייר הפך לסתם עוד מתאבק ב-WWF של מקמהון. למזלו של פלייר, הוגן אכן עזב, וסאבאג' שזכה בחגורת האליפות התמודד עם קשיים אמיתיים בחייו האישיים, כולל גירושין והתקפי דיכאון.

בהיותו עדיין דמות מוכרת, פלייר זכה בחגורה בקיץ 1992, אבל לכולם היה ברור שזה מעט מדי, מאוחר מדי, ושזה עניין של זמן עד שמקמהון ימצא דמות ראשית אחרת שתיקח את הארגון על כתפיה. ואכן, לאחר כמה שבועות פלייר שמע את אותו נאום שהוא שמע מאנשי WCW רק שנה קודם לכן: "אנחנו רוצים ללכת עם החבר'ה הצעירים יותר. הזמן שלך עבר".

לבחור הצעיר שלקח לפלייר את החגורה והפך לפנים של הארגון קוראים ברט "היטמן" הארט, ואת הסיפור המרתק לא פחות שלו נספר בפעם אחרת, אבל יש לנו עוד מעגל אחד לסגור, וזהו אותו קרב "המפסיד עוזב את העיר".

מקמהון ופלייר שמרו על יחסים טובים (פלייר הוותיק כנראה ידע שיש בעולם ההיאבקות גשרים שאסור לשרוף), והסכימו להסביר את עזיבתו במסגרת אותו פורמט ותיק ומוכח. כך נקבע קרב בין פלייר לבין היריב האמיתי האחרון שלו בארגון, מיסטר פרפקט. השניים נכנסו לזירה ב18 בינואר 1993, וכעבור 20 דקות ריק פלייר כבר לא היה מתאבק של ה-WWF.

הבליח רק לתקופה קצרה ב-WWF
הבליח רק לתקופה קצרה ב-WWF

לא חסרות ספקולציות לגבי מה בדיוק לא עבד בעלילה של פלייר נגד הוגן. יש שיטענו שהמצב הקשה של התעשייה השפיע על העניין של האוהדים בקרב הזה, ושהציפיות מהרווחים שהוא יגרוף ירדו מתקוות שווא להערכות קונקרטיות של אכזבה צפויה. טענות נוספות דיברו על כך שעזיבתו הזמנית של הוגן אחרי אותה רסלמניה לא אפשרו שום תוצאה הגיונית (ניצחון של פלייר "הרע" על הוגן "הטוב" לא באמת בא בחשבון, אבל גם לא תיתן למתאבק שאשכרה נשאר להפסיד ולהיראות חלש).

יש אפילו מי שהצדיק את אנשי WCW ואמרו שפלייר הוא אמנם אגדה, אבל את הכרטיסים הוא כבר לא באמת יכול למכור. כך או כך, בתוך חודשים ספורים המעבר הגדול בתולדות עולם ההיאבקות הפך לאכזבה קשה, וריק פלייר הפך לסתם עוד מתאבק ב-WWF של מקמהון.

למזלו של פלייר, הוגן אכן עזב, וסאבאג' שזכה בחגורת האליפות התמודד עם קשיים אמיתיים בחייו האישיים, כולל גירושין והתקפי דיכאון. בהיותו עדיין דמות מוכרת, פלייר זכה בחגורה בקיץ 1992, אבל לכולם היה ברור שזה מעט מדי, מאוחר מדי, ושזה עניין של זמן עד שמקמהון ימצא דמות ראשית אחרת שתיקח את הארגון על כתפיה. ואכן, לאחר כמה שבועות פלייר שמע את אותו נאום שהוא שמע מאנשי WCW רק שנה קודם לכן: "אנחנו רוצים ללכת עם החבר'ה הצעירים יותר. הזמן שלך עבר".

לבחור הצעיר שלקח לפלייר את החגורה והפך לפנים של הארגון קוראים ברט "היטמן" הארט, ואת הסיפור המרתק לא פחות שלו נספר בפעם אחרת, אבל יש לנו עוד מעגל אחד לסגור, וזהו אותו קרב "המפסיד עוזב את העיר".

מקמהון ופלייר שמרו על יחסים טובים (פלייר הוותיק כנראה ידע שיש בעולם ההיאבקות גשרים שאסור לשרוף), והסכימו להסביר את עזיבתו במסגרת אותו פורמט ותיק ומוכח. כך נקבע קרב בין פלייר לבין היריב האמיתי האחרון שלו בארגון, מיסטר פרפקט. השניים נכנסו לזירה ב18 בינואר 1993, וכעבור 20 דקות ריק פלייר כבר לא היה מתאבק של ה-WWF.

תמיד נתן שואו
תמיד נתן שואו

למרבה האירוניה, זמן קצר מאוחר יותר פלייר מצא את עצמו חזרה ב-WCW. ההנהלה השתנתה, ואם ה-WWF ספגו הפסדים בשנה שחלפה, תארו לכם איך נראה מצבו הכלכלי של הארגון המתחרה. שם החליטו לחזור למוכר והמוכח, ובסוף 1993 פלייר כבר שוב היה אלוף העולם של הארגון בו בנה את המוניטין שלו. הוא המשיך להיות אחת הדמויות הראשיות עד סגירתה של WCW ב-2001, וכעבור שנה חזר לזרועותיו הפתוחות של מקמהון.

כאמור, יש גשרים שאסור לשרוף. פרישתו הסופית (והאמיתית הפעם) הגיעה ב-2008, לאחר קרב נגד שון מייקלס, שנחשב לאחד הטובים בקריירות של שניהם. יודעים מה? נציין גם את העובדה שפלייר התסדר עם החיים מחוץ לזירה בערך כמו שהוא הסתדר עם חמש נשותיו, ונתן עוד שנתיים בארגון TNA הקטן. אז הפרישה האמיתית האמיתית הגיעה רק ב-2012. בגיל 63.

אז זה סיפורו של המתאבק הטוב בהיסטוריה שלמעשה בילה רק 15 חודשים בארגון ההיאבקות הגדול בהיסטוריה. זה סיפור על איך הוא "סיים את הקריירה שלו" בזירה, אבל בעצם שוחרר משני ארגונים תוך שנה וחצי עקב רצון ללכת עם מתאבקים צעירים יותר. זה סיפור על איך הרצון הזה לא באמת התממש, ואיך הוא המשיך להתאבק בשני הארגונים עוד עשור וחצי. זה לא הסיפור ההגיוני ביותר בעולם, אבל הוא אחד הכיפיים שבהם. היאבקות מקצוענית, גבירותיי ורבותיי. היאבקות מקצוענית.

נ.ב.
באוגוסט האחרון ריק פלייר אושפז בטיפול נמרץ, ונראה היה שהמצב ממש לא טוב. כעבור שלושה חודשים הוא כבר שוב עטה חליפה וערך הופעה באירוע של ה-WWE. כך שגם כשאלוהים אומר לו שהגיע הזמן לחבר'ה צעירים יותר, ריק פלייר מסרב להשלים עם זה.

תמיד נתן שואו (WWE)
תמיד נתן שואו (WWE)