בדרך לאיצטדיון אתה תמיד הולך מאחורי אנשים. תמיד יש מישהו לפניך, עם צעיף, גרעינים, ילד על הכתפיים וחולצה שעל הגב שלה כתוב שם של מישהו שהוא היה רוצה להיות. קינגס קנגווה, למשל, נראה כאילו המציאו בשבילו את הצבע האדום. המלך של הדרום או בעצם של הליגה כולה.
אחריו צועדים השמות המודפסים של אליאל פרץ, הלדר לופס, ומליקסון. תמיד מליקסון. כי אוהדי כדורגל לא רק הולכים קדימה; הם צועדים עם עין אחת על העבר. בכל קבוצה יש גיבורים בדימוס, ובבאר שבע הן לבושות במספר 11 ומסובבות כדור עם החלק החיצוני של הנעל. וכן, אפילו רועי גורדנה מיוצג דרך הגב. ואגב, חולצות עם השמות של אופיר דוידזאדה ואמיר גנאח קצת קשה למצוא או שזו רק תחושה סובייקטיבית. אי אפשר לדעת אם אזלו מהמלאי בגלל ביקוש מטורף או כי לא היה להן ביקוש מי יודע כמה.
אם תרצו, זה הפער בין אהבה לבין סבלנות. כי גנאח, במשך חודשים, היה השחקן שכולם מסבירים לך למה הוא כמעט טוב. האנשים ביציע הם שילוב בין סקאוטים של מנצ'סטר סיטי ובין קרובים רחוקים בארוחת שישי. כל אחד יודע לזהות "פעולה אחרונה", כולם מומחים ל"לשחק לעומק", ותמיד יש את ההוא שאומר באנגלית "One trick pony” כאילו הוא כרגע מסכם ישיבת וידיאו בסטמפורד ברידג׳ ולא מוחק איזה קבב עסיסי אצל אמונה ברחוב קק״ל.
והילד עצמו? שקט. גר עם המשפחה בפלח 7. בלי יחצנים. בלי פודקאסטים שיסבירו שהוא "אנדרייטד". בלי טוויטר שיכריז שהוא בעצם גאון שלא הבינו. בכדורגל הישראלי, אם אין לך מקהלה, מהר מאוד מתחילים לשמוע את השריקות.
ודוידזאדה? הסיפור שלו כבר שייך לז'אנר אחר לגמרי. הרי אין דבר שאוהדי באר שבע מתקשים לסלוח עליו יותר מאשר מעבר למכבי תל אביב. אתה יכול להחמיץ פנדל, לקבל אדום, אפילו לרדת ליגה, אבל ללבוש צהוב? אז שנים שרקו לו בוז. גם כשחזר.
ואז הגיע הרגע. הכדור הוסט מקינגס, התגלגל אליו, ורגל שמאל שלחה בומבה למסלול ישיר אל תוך הזיכרון הקולקטיבי. יש שערים ששווים שלוש נקודות, ויש שערים שמורידים קוף מהגב. התנועה שלו אחרי הגול, חצי טירוף, חצי הקלה, הזכירה למטיבי לכת את הגול המטורף של השחקן האיטלקי טרדלי בגמר המונדיאל של 82.
ובכל זאת, שני השחקנים האלה, בוגרי מחלקת הנוער בבית האדום, חתומים על הצמד שקירב את באר שבע לאליפות שישית ולכוכב שני מעל הסמל, אותו כוכב שעוד רגע יוצג על הבמות של רוביק כאילו מדובר בנחיתה על הירח ולא בעוד הוכחה לזה שכדורגל הוא הדרך הטובה ביותר להפוך עיר לאלמותית.
ופתאום כל באר שבע נזכרת שבעצם יש נביא בעירו. מותר ואפילו רצוי לבנות על שחקני בית. הם לא נושכים, הם לא פחות טובים מהלגיונרים, והם קורצו מהחומר שממנו מייצרים אלופים.
זה אולי הדבר הכי יפה בכדורגל של באר שבע: התחושה המתמדת שהעיר עצמה משחקת. והתזמורת הזאת שוב מנגנת ויש לה מנצח אחד יחיד ומיוחד. ובאיזשהו מקום, אולי אבי לוזון צדק כשאמר לי: ״קיבלתם ממני את המאמן הכי טוב בישראל״. עכשיו לך תווכח איתו.