1. ב"ש. מאבק האליפות, כהרגלו בשנים האחרונות, עוד יזכה להמון תהפוכות. להפועל ב"ש יש יריבה חזקה מאוד, וכמו שאנחנו מכירים - שום דבר לא נגמר עד שהוא נגמר. ואחרי שאמרתי את זה, היה משהו באוויר של טרנר אתמול שהרגיש אחרת. לגמרי אחרת.
מעבר לסוגיית בתי הדין (אליה לא נכנס כרגע), מה שרדף את באר שבע מהעונה שעברה אלה שתי טראומות עיקריות - אחת היא הפרש השערים, שלא היה מספיק גדול; והשנייה היא היכולת שלה ברגעי ההכרעה. אחוזי ההצלחה שלה, שבסוף הסיבוב הראשון עמדו על 82% - ירדו ל-66% בלבד בעשרת מחזורי הפלייאוף; כולל במופעים ברורים כמו ההפסד במשחק העונה למכבי ת"א בטרנר, והגול של פלקושצ'נקו בתוספת הזמן נגד נתניה, בזמן שמכבי של לאזטיץ' וזהבי הגיעה רעננה יותר וניצחה הרבה יותר בקלות.
שנה שעברה, ונדמה לי שרן קוז'וך בא לתקן את שתי הטראומות האלה - בעזרת תכונת אופי שלא היתה לה בשנה שעברה, וזו דורסנות. ב"ש השנה לא רק ניצחה, אלא הצליחה לפרק קבוצות - וזה בלט ביתר שאת אתמול בטרנר. נגד קבוצה שהיא עוד לא ניצחה העונה (שתי תוצאות תיקו בשני המפגשים), היא באה כמעט מהרגע הראשון כדי "ללעוס" - ראית את זה לא רק בגולים (שאושרו ושנפסלו), אלא בעיקר בתנועות הקטנות. ברעש הקהל. בעיניים של השחקנים.
סביר להניח שאת המגמה הזאת אנחנו נראה בשבת בטרנר - ב"ש תגיע לעוד משחק ביתי, הפעם מול אצטדיון שיהיה רק שלה (לבית"ר יהיה, הודות "לחוכמה" הגדולה של חלק מאוהדיה, עונש איסור קהל חוץ), ותקווה ששיטת "הזעם האפי", אם להשתמש במטאפורות אמריקניות, תעבוד גם נגד בית"ר. מה שבטוח הוא שיהיה מפגש מעניין בין הכעס הבאר שבעי - לבין הקולנס שמייצגת היריבה שלה. ברוכים הבאים למשחק העונה מספר 3 - רעש נגד שקט.
משחק עונה על הפרק (אלן שיבר)
2. בית"ר. כשמדברים על בית"ר ירושלים, באופן טבעי, מדברים על הצמד המשמעותי שלה - ירדן שועה ועומר אצילי. פעם אצילי הוא זה שלוקח את הפרונט (כמו בדרבי בשבוע שעבר), הפעם שועה הוא זה שעמד בקדמת הבמה עם אותם נתונים - שער ובישול, למרות משחק לא טוב שלו (בהכללה). אבל האמת היא שמי שבלט בעיניי במשחק הזה נגד מכבי חיפה, כמו במשחק הקודם נגד אותה יריבה - היה דווקא באמצע. וקוראים לו זיו בן שימול.
בן שימול היה הגיבור של המפגש הקודם עם הירוקים, בגלל שער הניצחון המונומנטלי שלו בסמי עופר בדקה ה-96. אבל הרגע ההוא, גדול ככל שיהיה, היה רגע אחד. לדעתי, דווקא את המשחק הזה - שהחל עם סחיטת פנדל והסתיים עם בישול (מדהים) לשלישי של דור מיכה, הוא ירצה לתייק יותר בזיכרון. כי בדצמבר, בן שימול היה - על משקל המונח שטבע ראובן עטר בשעתו, "התוסף לדלק". מישהו שעולה בדקות האחרונות ומסוגל להביא הברקות נוסח אותו גול מופלא (אבל גם קצת מזליקי, בוא נודה).
זב"ש של עכשיו הוא במצב צבירה שונה לחלוטין. הוא נזרק, כמעט בעל כורחו, למעמד של קשר באמצע - בעקבות המלחמה ושתי מכות שהביאה איתה, הן הפציעות של ירין לוי ועדי יונה. זה עצוב להודות, אבל אלמלא אותו מאורע מצער - כנראה שבן שימול לא היה קיים גם הפעם, והיה נשאר שחקן של דקות אחרונות. וזה עצוב, כי בן שימול שווה הרבה יותר. נדמה לי שכל מי שבית"ר יקרה לליבו ראה כמה בן שימול הוא בעל ערך בכל שנייה שהוא על המגרש. אבל הערך שלו לא נגמר על הדשא.
כי עצם ההחתמה של זב"ש היה מהלך קלאסי של בית"ר הנוכחית - כזו שכבר לא מקפלת את עצמה מול הגדולות והעשירות, אלא מאמינה בכוח של עצמה להשתוות אליהן, גם אם היא מפגרת ברמה הכלכלית גרידא. המאבק על בן שימול מול מכבי חיפה בסוגיית דמי ההשבחה, שבסיומו בית"ר יצאה מנצחת - היה סטייטמנט, שלא ידענו אז עד כמה הוא היה כזה. היום הוא ברור - מדובר בפוטנציאל אדיר שבית"ר זיהתה, משהו שיהיה לה חשוב מאוד לקראת הקיץ - והאפשרות של "ריבילד" צהוב-שחור. עם או בלי אליפות.
בינגו נוסף (אלן שיבר)
3. דור פרץ. הנראטיב כל כך ברור, שכמעט נראה שהוא נכתב מראש: הדרבי שהתרחש אתמול בבלומפילד היה "דרבי הגאולה" של דור פרץ. אחרי הטעות שגרמה לשער ההוא של צ'יקו, שהפכה אותו - בעל כורחו - לסמל הכישלון והירידה לטמיון של 12 שנות עליונות, הוא חזר להיות הגיבור. כבש שער ניצחון, שמר על שער נקי והקלוז אפ המתבקש שהגיע אליו עם שריקת הסיום, כשהוא מניף את ידיו אל על. ואחריו, הגיע הראיון - והקלפים שעל השולחן.
יסלחו לי מכבי ת"א, ששמחים (ובצדק) על הניצחון - אבל המשפטים שפרץ אמר אחרי המשחק יהדהדו בתקופה הקרובה יותר ממה שעשה על הדשא. "אני לא נפרד, חשוב לי שיידעו שאני נאמן למקום שאני נמצא בו עד הסוף. זה תלוי במקבלי ההחלטות. אני גם חלק מהנגזרת הזו, אבל יש פה תהליך שנבנה, דבר מוביל לדבר. נתקדם לאט לאט והעניינים יהיו ברורים יותר" - זה מה שהוא אמר בסיום המשחק לעמיתתי נועה פופלינגר. וזה שם פוקוס על נושא שהיה באוויר, ועכשיו נמצא על השולחן: האם דור פרץ ימשיך?
פרץ הוא נכס חשוב למכבי ת"א, אבל קשה להגיד שהעונה הנוכחית עשתה טוב למותג שלו. הוא אמנם ממשיך לכבוש כמות שערים דו ספרתית - אבל בהיעדרן של דמויות משמעותיות שעזבו את מכבי ת"א בשנים האחרונות - החל משרן ייני, עבור באנריק סאבוריט או גבי קניקובסקי וכלה בפרישה של ערן זהבי, פרץ היה אמור לקחת צעד קדימה ברמת המנהיגות. וקשה להגיד שזה קרה - מכבי ת"א היתה חסרה מאוד את האופי מברזל שהיה מנת חלקה; היא הפכה לקבוצה עם סף שבירה נמוך, ע"ע המחצית השנייה ב-6:2 נגד בית"ר או ה-4:1 נגד מכבי חיפה או המהפך ההוא בדרבי - דברים שקשה היה לדמיין במכבי של לפני עשור, או לפני חמש שנים.
ועכשיו תישאל השאלה שדי נרמזה במקומות אחרים (בעיקר על ידי הסוכן של דור פרץ) - והיא מה הלאה? האם פרץ רואה בעצמו כמנהיג של מכבי ת"א בשנים הקרובות, או - וזו אפשרות לא פחות סבירה - שזה בעצם הרגע שבו הוא מבין שצריך להתחיל מחדש במקום אחר? בד"כ מכבי ת"א ידעה לפתור מצבים כאלה בצורה טובה - אלא שבעונה הנוכחית, לא בטוח שזה מה שיקרה גם הפעם.
המנצח: איגור זלאטנוביץ'. חוק לא כתוב של הכדורגל הישראלי הוא שקבוצה אלופה צריכה שני שחקנים שכובשים בספרות כפולות. כלומר, לפעמים יש שחקן אחד שהוא הקטר של העסק, אבל לצידו הוא צריך עוד שחקנים שיביאו מספרים. במקרה של ב"ש, מסתמן שהחלוץ הסרבי שלה הוא נשק שכזה - והוא נתן הצגה נגד הפועל פ"ת, עם צמד, בישול ותחושה שיש בעל בית בהתקפה. הרבה שנים לא היה לב"ש חלוץ מרכזי משמעותי (ככל הנראה מאז שבן שהר עזב), יכול מאוד להיות שגם במובן הזה העונה הזו היא בשורה עבורה.
המפסיד: ברק בכר. בכר הוא לא רק המאמן הפעיל הגדול ביותר בכדורגל הישראלי, אלא גם מישהו שהצליח להביא את עצמו - לפחות תקשורתית - כדמות ישרה. זה לא הרגיש ככה השבוע, כשלפני המשחק מול בית"ר הוא ידע להרהיב עוז ולהצהיר ש"מכבי חיפה אינה פחות טובה מאף קבוצה בפלייאוף". בין אם מדובר במקרה הטוב, שבו הוא רצה לטעת אמונה בשחקנים שלו, ובין אם במקרה הפחות טוב - שבו הוא מכר נראטיב לאוהדים שלו, זה לא היה ממש ישר, וזה לא היה ביטחון עצמי מהסוג הבריא. זה היה פשוט שקר יפה שבכר סיפר לעצמו, שהתברר בצורה די טובה על הדשא של טדי. כן, ברק, אתם כנראה פחות טובים מכמה קבוצות בפלייאוף. יש מצב שאפילו מכולן. מוטב היה פשוט להגיד אמת, גם לשחקנים וגם לקהל שלך. שום דבר רע לא היה קורה.
המספר החזק: 14. הצמד של אדריאן אוגריסה מהפועל ק"ש נגד הפועל ירושלים העלה אותו למקום השני בטבלת מלך השערים (מאחורי דן ביטון, שכנראה לא הולך לחזור לשחק בקרוב). וזה העלה אפשרות מעניינת - והיא של מלך שערים זר. חמש שנים לא היה כאן מלך שערים שאינו יליד הארץ - כשהאחרון היה ניקיטה רוקאביצה, ששיחק במכבי חיפה שזכתה באליפות ב-2021. ואם נקבל את רוקאביצה אל חיק הישראליות, הרי שהאחרון קרה לפני תשע שנים - וזה היה וידאר קיארטנסון עם 19 בעונת 2016/17. המניות שלו בעיניי הקבוצות הגדולות כבר עלו, אבל יכול להיות שבסוף העונה של אוגריסה תקבל חותמת מעניינת.
השם החם: נאנא אנטווי. כאמור, במשחק שנגמר 0:3 יש הרבה גיבורים קולניים - אבל המגן הימני של בית"ר הוא סוג של גיבור שקט. מישהו שהגיע קצת בצילה של המלחמה, אבל התחבר כמעט מהרגע הראשון (היה מצוין גם ב-2:8 נגד נתניה, כולל הבישול לשער המהפך של גונסאלס). גם אתמול נגד מכבי חיפה הוא עשה עבודה טובה, עם המון מהירות, באגף הימני לצידו של אצילי. וחוץ מזה, זה אחלה שם חם - בעיקר על הלחן של "נר על החלון". נאנאנאנא אנטווי, נאנאנאנא.
שער המחזור: דור מיכה (בית"ר ירושלים נגד מכבי חיפה). כי קשה לסרב לשער כזה. ב"ש חצבה את הגולים שלה בסלע, הגול של מכבי ת"א היה דור פרצי/מכביסטי אופייני, אבל הרגע הזה של בית"ר ירושלים - היה רגע "לקלטת". כדור העומק המצוין של בן שימול והסיומת הנהדרת של דור מיכה לא רק היו רגע יפה של כדורגל - הם גם הרגישו כמו רגע בית"רי ניינטיזי מובהק. רק חסרה הקריינות של יורם ארבל ברקע.
אל תשכחו את: המרתון. כי מעכשיו, פלייאוף ליגת העל 2025/26 עולה מדרגה בצורה רצחנית. אנחנו לפני קצת פחות מחודש (25.4 עד 23.5) שבתוכו יצטרכו להידחס תשעה מחזורי פלייאוף פלוס גמר גביע. זה יהיה אתגר לא קטן לכדורגל הישראלי, אתגר שבו בדרך כלל קבוצות ישראליות לא מצליחות לעמוד. והדבר אמור בעיקר לקבוצות הגדולות, שעבורן כל משחק יהיה מכריע - ויצטרכו להשתמש בסגלים שנבנו לעונה קצרה הרבה יותר, בדיוק בשביל רגע כזה. זה יהיה מבחן ליכולת הרוטציה, לשחקני הספסל וגם לעמידות של הכוכבים - שיצטרכו להחזיק מעמד ולהביא את התוצרת. יש לי תחושה עדינה שהקצב הרצחני יכול להיות עוד משהו שיטרוף את הקלפים, בתוך פלייאוף ה"חרבו דרבו" שצפוי לנו בחודש הזה. תחזיקו חזק.