שניר לוי היה בן 17 כשאבא שלו, מאיר, אחד השופטים המוערכים, תלה את המשרוקית. שנה לפני כן הוא החליט שהוא רוצה להיות כמוהו. הוא קודם כל החל לשחק כדורגל, ואחרי כמה עונות כקשר בבית"ר באר שבע, הבין שהוא לא מהבולטים והחליט לעזוב. הוא נרשם לקורס שופטים, והשאר היסטוריה.
15 שנים אחרי שהצטרף לאיגוד יש שיגידו שהוא אפילו מתעלה על אבא שלו. בעונתו החמישית בסגל הבכיר, הוא נבחר לשופט העונה. לפני שלוש שנים קיבל את התג הבינלאומי ומאז הספיק לשפוט בשלב הבתים של הקונפרנס ליג, משחקי נבחרות צעירות ושמינית גמר ליגת האלופות לנוער. בליגה העל הוא הספיק לנהל את המשחקים הכי גדולים שיש. דרבי תל אביבי, דרבי חיפאי, דרבי ירושלמי, גמר גביע הטוטו, את ב"ש, אגב, הוא לא שופט כי נולד וחונך בעיר שבה הוא גר עד היום.
בצבא נלחם בצוק איתן במסגרת חטיבת גבעתי, בה שירת ובמקביל לשיפוט, למד הוראה בחינוך גופני וחינוך מיוחד. היום הוא מלמד ילדים על הרצף בתיכון בנימין רוטמן, שנמצא באשל הנשיא. הוא נשוי פלוס שניים ועולה לכל מגרש עם תמונה של המשפחה והכיתוב באנגלית: "תמיד תזכור שאתה נמצא איפה שרצית להיות לפני חמש שנים".
את לוי אנחנו פוגשים במלון בדברצן, סמוך למלון של נבחרת ישראל. הוא זומן לשפוט בפעם השלישית את שלב העילית של נבחרות עד גיל 19. מלבד הונגריה, גם אוסטריה, דנמרק ואיסלנד בבית הזה.
לשחקנים שנולדים לאבות כדורגלנים קשה יותר להצליח. איך זה אצל שופט?"כמו לאותם שחקנים, יש יתרונות וחסרונות. היתרונות זה הניסיון והטיפים שהם מגיעים מדם ליבו של אבא שלי והחיסרון הוא שתמיד יגידו שהגעתי בזכותו ובגללו ותמיד ינסו להשוות בינינו, במקום להבין שזו תקופה שונה ועידן שונה לחלוטין".
אבא הוא המבקר הכי גדול שלך?"חד משמעית כן. הוא לוקח אישית כשמשחקים הולכים לי פחות טוב".