איזונים ובלמים: התהליכים שעוברים של מכבי חיפה ובית"ר ירושלים

1. חזיזה. התהליך המסקרן ביותר בליגה הוא זה שעובר על מכבי חיפה - את מכבי ת"א אנחנו מכירים והיא לא מאוד השתנתה. את קווי המתאר של הפועל באר שבע אנחנו מכירים (והם מעניינים מאוד). מכבי חיפה היא קבוצה שעוברת את השינוי הגדול תוך כדי תנועה - קבוצה חדשה שמתגבשת, כמעט מאפס, ושונה בתכלית ממה שראינו בשנה שעברה.

ויש בה לא מעט סימנים: הכניסה של קסנדר סברינה, השיפור החד ביכולת של ויטאל אנסימבה (אתמול הוא היה חתום על הניצחון), העלייה המטורפת ביכולת של דיא סבע (אצילי החדש?) והמעמד של דין דוד - שמשחקן שמשתף פעולה עם חלוץ גדול אחר, פיירו, הוא עכשיו השחקן שסוחב את ההתקפה של הירוקים על הגב.

אבל יש עוד סממן אחד משמעותי - והוא החזרה של דולב חזיזה. חזיזה קצת נמחק מהתודעה מאז הפציעה הכואבת שלו אי שם בספטמבר 2023 - מכבי חיפה סחבה את רוב העונה הזו בלעדיו, וגם את רוב ההכנה שלה העונה. אבל אתמול נגד בני סכנין, ראית שוב את חזיזה שהכרת - תוקפני, בכל מקום ומעל הכל ווינר.

וזה יכול להיות אותו "אקס פקטור" שמכבי חיפה מקווה לו בקרב מול מכבי תל אביב. שחקן שיקנה לקבוצה החדשה והמתגבשת הזאת את סממני הווינריות שהיו בקבוצה הגדולה הקודמת של חיפה תחת ברק בכר - שחקן שיש לו השפעה בכל נגיעה על המגרש, וגם בצדדים שלא קשורים לכדורגל. והנוכחות שלו על המגרש יכולה לא רק לשנות את מכבי חיפה - אלא גם את יחסי הכוחות מול היריבה הגדולה מתל אביב.

3. לוזון/כלפון. אחרי שהקבוצה שלו הצליחה לנצח אתמול בדקה ה-90 את מכבי בני ריינה, יו"ר מכבי פתח תקווה אבי לוזון - איש מכובד לכל הדעות - התראיין והטיל פצצה: אם לא מחזירים את הקהל אחרי פגרת הנבחרות, לא צריך לחזור ולשחק. והטיעון שלו הוא טיעון מאוד אטרקטיבי, שקל מאוד להסכים לו מהבטן: כדורגל בלי קהל הוא סיוט. הצעקות של המאמנים, אווירה של משחק אימון, יציעים ריקים - ובעיקר היעדר העידוד, והרוח החיה של המשחק. במצב אידיאלי, ברור שמשחקים ללא קהל חייבת להיות אופציה אחרונה ממש (בטח לא עונש, למשל - כי לא הקבוצה נענשת, אלא כל מי שרואה כדורגל).

אבל מה לעשות שאנחנו לא ממש במצב אידיאלי? וגם לצד השני, נקרא לו הצד של יו"ר המנהלת ארז כלפון, יש טיעון - ואפילו טיעון רב משקל. כי עם כל הכבוד לטיעון לפיו "כבר עצרנו את הליגה ב-7.10 ואז חזרנו", הוא לא לוקח בחשבון את המציאות ששונה עכשיו. האיום היחסי שיש היום על מדינת ישראל (כפי שמתבטא גם בהוראות פיקוד העורף, למשל אלה שביטלו את המשחק בין בית"ר למכבי חיפה באמצע השבוע - פשוט כי אוטוטו ייפלו עלינו כמעט 200 טילים איראניים, וקצת קשה לשחק ככה) הוא גדול יותר ממה שהיה אז. ואנחנו גם במצב נפשי אחר.

ב-7.10, הרבה אספקטים של החיים שלנו נסגרו. זו היתה תגובה אוטומטית, פוסט טראומטית, למה שעברנו. במובן הכי פשוט של המילה - לאף אחד (שחקנים, מאמנים, בעלים, אוהדים) לא היה ראש לכדורגל באותו זמן, אז פשוט לא היה כדורגל. עכשיו, גם אם המציאות מאוד קשה ומייסרת (וזה שהזמן חלף לא ממש עזר לפצעים להגליד, כמו ששר אריק איינשטיין ז"ל), יש לנו את היכולת המסוימת לנשום - לצד הכאב - ולנסות ולהחזיק את המשחק בחיים. ואנחנו גם מודעים לאלטרנטיבה.

כי מנהיגות היא לא לבחור בין ברירה טובה לברירה רעה - אם כך, מה החוכמה? אלא לבחור בין שתי ברירות רעות, ולנסות לבחור ברעה פחות. מה שלדעתי לוזון מתקשה להבין הוא שהחלטה עכשיו - בהינתן הסיטואציה הפסיכית שאנחנו נמצאים בה - לעצור את הכדורגל, כרוכה במשמעויות הרבה יותר גדולות מאשר שלא יהיו משחקים חודש. בפעם הקודמת, דקה אחרי שהפסקנו את המשחקים - כל השחקנים הזרים טסו מפה. בפעם הקודמת, בדחילו וברחימו ועם הרבה מאמצים, רובם חזרו. האם גם הפעם זה יקרה? בפעם השנייה תוך שנה? לא בטוח.

וכן, בסופו של דבר יש ערך אבסולוטי לכדורגל. יש ערך לזה שהחיים יימשכו (עד כמה שאפשר, בהתאם להוראות), יש ערך למי שנמצא בחזית ואולי לראות את הקבוצה שלו יעשה לו קצת טוב בתוך האש והעשן, וכן - אפילו למילה המעצבנת והשחוקה והאיומה הזאת שנקראת "אסקפיזם". אלטרנטיבה שמשקפת, גם אם היא אשליה, סוג של נורמליות במציאות לא נורמלית - שמלווה אותנו כבר שנה.

יכול להיות שעוד מעט פיקוד העורף יוריד על כולנו את השאלטר - יכול להיות שבאמת אי אפשר יהיה לשחק, פשוט כי יהיה מסוכן מדי. אבל עד אז - לדעתי - ההחלטה הנכונה היא לשחק כמה שיותר. אפילו בגרסה המתסכלת והמייאשת של המשחק הזה, ללא האוהדים.

המנצח: דין דוד. כי עוד שבוע עובר, ושוב דין דוד כובש, ומה חדש לכאורה? או. מה שחדש הוא שגם אחרי עידן בניון-חזן והפרשיות המיותרות שהמציאו כאן כל שני וחמישי, נבחרת ישראל עדיין מסוגלת להמשיך ולהתעסק בלא חשוב בדרכה המקורית. אפילו עכשיו. אז אחרי פרשת החדר של זהבי, והטלפון לדיא סבע, וסדרת החינוך המיותרת לשון וייסמן - מסתבר שדין דוד לא יכול לשחק בנבחרת. למה? כי הוא מעז לצפות לשחק. ויכול להיות שדוד טועה בדרך שבה הוא התנהל, ובהחלט יכול להיות שזו לא התנהגות ספורטיבית למופת. אבל מה לעשות שנבחרת ישראל, איך נאמר, לא משופעת בגולרים - ואין לה את הפריבילגיה, בטח כשדור תורג'מן בחוץ, לוותר על החלוץ הכי טוב בליגה נכון לעכשיו. כי גם "פרשת דין דוד", כמו כל הפרשיות הקודמות, היא פרשה פתירה - כזו שאפשר, עם קצת הנמכת אגו וקצת היגיון, להתגבר עליה, ופשוט לתת לטובים ביותר לשחק. הטכנולוגיה קיימת.

המפסיד: שרון מימר. כי המאמן של מכבי בני ריינה, בצדק גמור, בנה לעצמו אחלה שם בשנים האחרונות - כשיצא מ"מעגל המימרים", ועשה עבודה שקטה וטובה בריינה. ואז מגיע הראיון שלו אחרי המשחק, ובו לדעתי - הצנועה - הוא טעה בדרך. כי כן, הפנדל ששרק שניר לוי נגד ריינה היה בהחלט גבולי - על גבול הלא פנדל, לדעתי. אבל לטעון שלוי מגיע עם איזושהי אג'נדה נגד הקבוצה שלך - זה כבר צעד אחד רחוק מדי. דווקא השחקן שלו, גיא חדידה, היה הרבה יותר כן כשאמר בפשטות: לא שיחקנו טוב, ולא הגיע לנו לנצח. נראית לי גישה הרבה יותר בריאה, שגם תחזיר את ריינה למסלול הניצחונות.

המספר החזק: 4/5. במידה מסוימת, מכבי חיפה הרוויחה לוח משחקים קצת יותר נוח בתחילת העונה. ועדיין, יש מגמות שקשה לתרץ ביריבות חלשות. חיפה של בכר שמרה ארבע פעמים על רשת נקייה מתוך חמשת המשחקים הראשונים של העונה - כששון גולדברג ועבדולאיי סק עדיין פצועים. בכר היה צריך לברוא חוליית הגנה חדשה מאפס - עם סירוטה ופדראו, שני בלמים זרים חדשים שלא שיחקו ביחד מעולם, ובינתיים זה עובד לא רע. כמובן שהמדד להגנה הזאת יהיה מול יריבות קצת יותר חזקות מטבריה, ק"ש ואפילו סכנין - ועדיין, זה בהחלט מרשים ומעודד.

השם החם: חיים סילבס. כי לא אמרנו ש"חם" זה חייב להיות טוב. הפועל חדרה פתחה את העונה בצורה מאוד לא טובה - יש לה רק שלוש נקודות, והיא עוד לא ניצחה. וכמיטב ההתנהגות הפבלובית של הכדורגל, מיד מתחילים הדיבורים על "זעזוע בעמדת המאמן". פשוט כי הקבוצה לא מנצחת. אז אולי כדאי שבחדרה, גם כן, קצת ינשמו. סילבס היה מספיק טוב כדי להשאיר אותם בליגה בעונה שעברה, והוא כנראה מספיק טוב כדי להשאיר אותם בליגה בעונה הזאת. שיסתכלו על מכבי פ"ת, שבקלות היו יכולים לוותר על דן רומן - אבל נתנו לו את הזמן, והקבוצה מצליחה לנצח (למרות פתיחת עונה מהגיהנום). קצת אמון, ואולי קצת רוגע, יכול לעשות טוב.

אל תשכחו את: הצפוניות. הסיטואציה הבטחונית המטורפת שאנחנו איכשהו מצליחים לדלג בתוכה, מגיעה אל הליגה שלנו - שבה כשליש מהקבוצות נמצאות באיזור הצפון. וכל אחת, כמובן, מתמודדת עם זה אחרת - בני סכנין מצליחה לשרוד בזכות מחלקת נוער טובה, למכבי חיפה יש יכולות כלכליות לעבור גם תקופות סוערות יותר. אבל הפוקוס שלי אתמול הלך לשתי קבוצות - עירוני טבריה ועירוני קריית שמונה. שתי הקבוצות שנמצאות בלב הבלגן, שמייצגות ערים שחוטפות כבר שנה שלמה - ורוב התושבים בהן מפונים ושנה על המזוודות. ועדיין, טבריה וק"ש - שתי עולות חדשות לליגת העל - שורדות. בציפורניים ובשיניים, בלי בית ובלי מתקן אימונים יציב, ועדיין לא שמעת מילה - לא משי ברדה, ולא מאלירן חודדה, על המצב. ק"ש וטבריה לא רק נאבקות מול הקבוצות בצד השני, אלא גם מול מציאות אכזרית לאללה. וקשה להגיד שהן מנצחות, אבל כמו במשחקים אתמול (בהתאמה) נגד בית"ר ירושלים והפועל חדרה - גם תיקו זו תוצאה בהחלט טובה.