על ראש שמחתנו: משהו טוב קורה בירושלים

2. בית"ר. ואף על פי כן, ולמרות הכל, היה כדורגל - והיתה את בית"ר ירושלים, שהניצחון שלה על מכבי בני ריינה הוא משמעותי מאין כמוהו. כן, לניצחון על קבוצה כמו ריינה יש ארומה של עוד משחק במהלך עונה - אבל ריינה בגלגולה הנוכחי היא יריב שבית"ר לא ידעה איך לנצח. מאז שהיא עלתה לליגת העל, ריינה נפגשה עם בית"ר חמש פעמים - כולל אתמול. המאזן עד המשחק אמש היה 1:3 לריינה בניצחונות.

ריינה היא כמעט האנטיתזה המושלמת לבית"ר. אם בית"ר בנויה על התלהבות, על סיפוק מיידי, על אותו "נוווווו" שדובר עליו רבות - הלהט הזה לראות את הגול קורם עור וגידים; ריינה היא קבוצה תהליכית. קבוצה שבנויה על סבלנות, על אורך רוח, על משחק הגנתי עיקש, סיזיפי, שהסמל המובהק שלה הוא לא קייס גאנם ואפילו לא אוסמן - אלא נמניה ליוביסלבייביץ', הבלם הסרבי הקשוח והמעצבן, שלא ברור מה לוקח יותר זמן: לנסות לבטא את השם שלו, או לקחת לו כדור.

כשהיא במיטבה, ריינה מוציאה לך את החשק לכדורגל. זה גם מה שהיא עשתה במחצית הראשונה, די בהצלחה - יותר משהיא שיתקה את ההתקפה הבית"רית, היא שיתקה את המוג'ו שלה. ככל שהיא הצליחה למשוך את הזמן, ללחוץ את ההגנה הבית"רית גבוה, לעשות בחוכמה את העבירות (ואין בכך שום טענה, חלילה) - היא שאבה עוד ועוד מהדלק של בית"ר. לפרקים מסוימים, במחצית הראשונה פשוט לא ראית מאיפה בית"ר תבקיע.

אבל אז, הגיע ברק יצחקי - והוכיח שעם קצת התנהלות נכונה, אפשר לפצח את "הבונקר החכם" שריינה מציבה. השינוי הטקטי שהוא עשה, תפס את שרון מימר לא מוכן - והכריע את המשחק כבר בדקות הראשונות. ברגע שבית"ר הצליחה להשתחרר, ועל אחת כמה וכמה לשים את הגול הראשון מרגליו של מיירון ג'ורג' - האיכות והיצריות של בית"ר חזרו, ואת זה כבר היה קשה לנצח.

אל תטעו בה, בריינה - לא באצטדיון קטן המימדים, ולא בכסף שאין, ולא ביישוב הקטן. ריינה היום היא הקבוצה שהכי קשה לשחק נגדה בישראל. מכבי חיפה או מכבי תל אביב איכותיות פי כמה, אבל הן משחקות כדי ליזום, כדי לנצח - הן משחקות התקפה. במקרה של ריינה (להבדיל אלף אלפי הבדלות), זו יותר מלחמת התשה. המטרה היא לגרום לך להתייאש, ואז לתת את הגול שאי אפשר לחזור ממנו.

ולכן, הניצחון של בית"ר אמש הוא כל כך חשוב. כי הוא הצליח גם לנצח יריבה ישירה למאבק על הפלייאוף העליון, גם להציג כדורגל יפה וכיפי, גם יחסית לשמור על כוחות לקראת מאבק האיתנים ביום שלישי מול מכבי חיפה - ומעל הכל, לשבור לא פחות ממחסום פסיכולוגי עבור הקבוצה של יצחקי. אחרי אתמול, בית"ר יודעת - כמו שיצחקי בעצמו אמר, אחרי מכבי נתניה - שיש בה משהו מיוחד.

3. הפועל י-ם. כי אפשר להגיד לה מזל טוב - סוף סוף ניצחון ראשון העונה, ובאיזו דרך. מאז שעלתה לליגת העל, הפועל ירושלים עשתה דרך מרשימה - היא הצליחה לעמוד מול יריבות חזקות, לפעמים אפילו לנצח, אבל בדרך עיקשת. אתמול, קרה משהו נדיר בהפועל ירושלים - והיא נתנה קונצרט.

אפשר כמובן לייחס את זה גם לחולשה של מכבי פ"ת, אבל אני מתעקש להסתכל על הדרך של הפועל ירושלים - ועל היכולת שלה לעמוד בפרץ, להישאר שלווה גם אחרי (עוד) פתיחת עונה גרועה, להאמין בצוות שלה, ובסופו של דבר לקחת ניצחון גדול. היכולת של סמבה דיאלו, סדריק דון, אוהד אלמגור וינאי דיסטלפלד - היא בעיקר כי היה מי שנתן להם להמשיך ולשחק, ולעבור גם דרך התקופה הקשה.

כי יש קבוצות בליגת העל שהיו מוותרות אחרי הפתיחה הזאת. יש קבוצות שבהן תבוסה כמו שהפועל ירושלים חטפה בסמי עופר מול הפועל חיפה - היו הוראה לתחילת הדיבורים על הראש של המאמן. ויש את הפועל ירושלים, שממשיכה כבר שנה שישית עם זיו אריה, ושנה מיליון (אל תתפסו אותי במספר) עם שי אהרון המנהל המקצועי, ומתעקשת לדבר תהליך. ו-וואלה? לפחות אתמול בטדי, התוצאות של התהליך נראו אחלה.

המנצח: דור מיכה - גם דור מיכה לא פתח את העונה הזאת הכי טוב שאפשר, וגם הוא היווה הוכחה יפה מאוד שאמון לאורך זמן - מביא תוצאות. מיכה המשיך אתמול את היכולת מחצי העונה שעברה תחת ברק יצחקי, בישל פעמיים והציג שוב את יכולת המסירה הנפלאה שלו. בדרך, הוא גם הוכיח משהו לנו - שלפעמים אוהבים להספיד שחקנים טרם זמן. מיכה חזר לעצמו, מצא לעצמו קבוצה שנותנת לו בית, ומשחק פנטסטי.

המפסיד: דן רומן - עם כל הנסיבות המקלות שיש, ויש ברוך השם לא מעט, מכבי פ"ת באמת נראית חלשה מדי אחרי חמישה מחזורים. וגם אם למישהו היתה אשליה שברגע אחד ינחתו שלושה-ארבעה שחקני רכש, והכל ישתנה - הוא התבדה. כי אי אפשר להתחיל את הבנייה באמצע הליגה, ולצפות שזה יידבק מיד. מכבי פ"ת התחילה את העונה הזאת באיחור, והיא משלמת עליה כעת בנקודות. עכשיו נשאלת השאלה האם - ועד כמה - היא תוכל לעשות את מה שלוזון בדרך כלל עושה: לתקן בינואר, ולשרוד בליגת העל.

המספר החזק: 50 - הצמד של דין דוד אתמול נגד קרית שמונה הביא אותו לשער ה-50 שלו בליגה הבכירה. ומעבר לחגיגת היובל המוצדקת, זה גם שם אותו במסלול לא רע לקראת הכניסה אל הנצח - אל דירוג עשרת הכובשים הגדולים של מכבי חיפה בכל הזמנים. הוא רחוק עשרה שערים ממי שנמצא במקום התשיעי, ישעיהו הלד. אחר כך נמצאים (בסדר עולה) אלון מזרחי, אברהם מנצ'ל, ניקיטה רוקאביצה ויוסי בניון - שנמצא במקום החמישי בכל הזמנים, עם 66. בסך הכל 16 שערים, כמות שדין דוד הבקיע יותר ממנה בעונה שעברה. אם הקצב הזה יימשך, יכול להיות שדוד יקנה לעצמו מקום בהיכל התהילה של הירוקים.

השם החם: ינאי דיסטלפלד - כי הילד שהגיע ממכבי חיפה נשלח לדשא בדקה ה-24 במקום מתן חוזז שנפצע (החלמה מהירה), אבל הוכיח בדיוק מה זה אומר "לקנות את עולמך". דיסטלפלד היה מעורב בשלושה מארבעת השערים (שניים מהם באופן ישיר, עם בישולים - וגם בשער הראשון הוא מסר את מסירת המפתח שהובילה לשער), ובאופן כללי הציג משחק נהדר. אולי כמו הקבוצה שלו, גם הוא קיבל במשחק הזה מפתח לשינוי גדול בעונה.

אל תשכחו את: הירש גולדברג-פולין ז"ל - כי בתוך כל הבלגן של הסופ"ש, חשבתי עליו. חשבתי עליו, נמצא למעלה, רואה את הקבוצה שלו רוקדת על הדשא - ומחייך את החיוך הגדול שלו. לא הכרתי את הירש בשום צורה, אבל התמונה שלו לא יצאה לי מהראש כשראיתי את האדומים מעיר הבירה נותנים עוד גול ועוד גול. זה לא מנחם בשום צורה, זה בטח לא מקהה את הכאב - אבל אולי משהו מהקונצרט הזה של הירושלמים נתן לו סיבה לחייך, אי שם למעלה.