להתרגש איתה: הפועל באר שבע מתחילה למצוא זהות

1. ב"ש. גם בקיץ שכולו מהפכות בכדורגל הישראלי, מה שעבר השנה על הפועל באר שבע הוא יוצא דופן. כי אם במכבי חיפה זו היתה תחלופה של זרים, ובמכבי ת"א זה היה שדרוג של קבוצה שעבדה טוב ולקחה אליפות, הסיפור בבאר שבע הוא שינוי של ה-DNA. העזיבה של אליניב ברדה בקיץ היא יותר מעזיבה של עוד פרסונה - היא שינוי בקבוצה שבאר שבע רוצה להיות.

ושינוי כזה מתעכל עמוק. וזה לא היה פשוט לרן קוז'וך, מאמן שתמיד לוקח לו זמן להטמיע את הדרך שלו - גם בנתניה ומכבי פ"ת, ההרבה פחות לחוצות. אבל לאט לאט, אפשר כבר לראות שבאר שבע החדשה - זו שתהיה בעיצומו של התהליך - תהיה רק יותר טובה. הזרים עושים סימן טוב (מעל כולם כמובן קנגאווה, אחת ההחתמות המרשימות בקיץ הזה), ואם דן ביטון יצליח להתאקלם כהלכה - תהיה בבאר שבע קבוצה טובה ותחרותית, שתוכל להוות אתגר לכל יריב.

המקום של הפועל באר שבע בכדורגל שלנו הוא קצת מתעתע: מצד אחד, היא בכל המובנים קבוצה גדולה - יש לה בוסית חזקה ועשירה, אצטדיון רחב ידיים וקהל גדול; ומצד שני, בשנים האחרונות בהחלט נפתח פער מסוים בין מכבי חיפה ומכבי ת"א לבינה. ולכן, למעט הישגים חד פעמיים כמו גביע, קשה יהיה לראות הישגיות יוצאת דופן. אבל בדבר אחד, באר שבע כן יכולה להשתפר - והיא ברמת הכיף שהיא מביאה לאוהדים שלה.

כי בשנים האחרונות, באר שבע היתה קבוצה מאוד ווינרית, מאוד קשת עורף - אבל כזו שלא מצליחה להלהיב ולספק רגש. השנה, מסתמן, זה נראה אחרת - בבאר שבע יש לא מעט שחקנים טכניים ויצירתיים, גם חדשים וגם כאלה בסגל (עוד נדבר על אחד מהם), והקבוצה הזו תוכל לספק אנרגיות מחודשות לקהל שלה. הדרך עוד לא הושלמה, אבל למרות הניצחון הדחוק - בבירת הנגב בהחלט יכולים להיות אופטימיים.

2. נתניה. קצת כמו ב"ש, גם הקבוצה של מרקו בלבול הוספדה מהר מדי. חלק מתרבות האינסטנט שלנו, שממהרים לקשור כתרים אחרי גביע הטוטו - ואז נופלים לגובה האכזבה כשהליגה מגיעה ודברים לא מגיעים באותה הקלות. ולפני המשחק אתמול נגד ק"ש, היו כאלה שאפילו דיברו על "מעמד מתערער" של בלבול. וטוב שהגיע הניצחון הזה, כדי לספק מנה הגונה של פרופורציות.

כי מכבי נתניה האמיתית עוד לא הופיעה לליגה העונה - בעיקר בהקשר של שני זרים, הריברטו טבארש ופרדי ורגאס, שעוד לא שיחקו ביחד. נתניה הגיעה לליגה פצועה, וזה לא אפשר לה לבוא במלוא כוחה - מה גם שלוח המשחקים לא בדיוק שירת אותה, עם משחקים מול ריינה, מכבי חיפה ובית"ר על ההתחלה.

מכבי נתניה, כמו לא מעט קבוצות בליגה, מלמדת אותנו כמה חשוב לחכות עם הזעם והכעס. היא עברה שינוי די גדול בקיץ, עם לא מעט שחקנים חדשים ושינוי די משמעותי בהרכב הפותח. מהפכות שכאלה לא קורות בן לילה, אבל ככל שיעבור הזמן - ונתניה גם תקבל יריבות קצת יותר נוחות - יכול להיות שנתניה תיראה הרבה יותר טוב ממה שאנחנו חושבים. בוודאי יותר ממה שחשבנו עד כה.

3. המציאות. אומרים שכדורגל הוא בריחה מהמציאות, וזה בהחלט מה שהרגשנו בעונה האחרונה - כשאוטוטו אנחנו מציינים שנה ל-7.10. כשהמציאות היא קשה יותר ממה שחווינו כל חיינו, יש צורך עמוק לצאת מזה - בעזרת תרבות, וספציפית כדורגל, שיוכל לספק מצב שונה.

והאירוע שבו נציגי פיקוד העורף ביקשו משופטי המשחק בין טבריה לסכנין לסיים, עוד לפני השריקה, היה סמלי במיוחד. כי הוא המחיש כמה בתוך כל הרצון שלנו לייצר מציאות אלטרנטיבית דרך הכדורגל - המציאות הקשה כל הזמן חודרת פנימה. בין אם בפרשת השלט (המטופשת ככל שתהיה), ביזוי ההמנון של סכנין ומה שקרה אחריו, וגם האירוע הזה - כולם מסמנים את הדרך שבה המלחמה, והטראומה הגדולה, מחלחלת עמוק לתוך המשחק שחשבנו שתמיד יישאר חסין.

ובפעם השנייה, שוב קיומו של משחק כדורגל עומד בספק - בגלל הנחיות פיקוד העורף. גם בעונה שעברה, במחזור החמישי - הכדורגל הזדעזע עמוקות. עד כדי כך, שלא שיחקו כאן ליגה חודש שלם, בשל המצב וההשלכות שלו. התסריט הזה, כך נדמה, חוזר על עצמו שוב. זה יהיה אתגר לא פשוט לקבוצות, למנהלת, להתאחדות - איך בכל זאת לקיים את הכדורגל, והשאלות הגדולות עוד תישאלנה. בינתיים, ננסה לחלוב מה שיש - ולקוות שהמפלט האחרון שלנו יישאר לעמוד, גם בתקופה הקשה הזאת.