"ישראל אופציה אחרונה". הקושי להחתים זרים

ישראל אף פעם לא היתה מקום שפשוט לחיות בו. מי שחי כאן מספיק שנים, כבר מכיר את ההווי - מלחמות, פיגועים ואסונות הפכו, למרבה הצער, לשגרה. ומי שחי כאן כבר למד להסתגל - לסבבים, לירידה למקלטים, לחדשות האיומות מהשטח. זה עצוב, אבל - במובנים רבים, התרגלנו (ללא קשר לדעתנו על המצב).

ואם נסתכל פנימה לתוך הבועה של עולם הספורט, כך גם נמכרה מדינת ישראל לשחקנים הזרים שמגיעים לכאן: היתרון הגדול ושמו תל אביב - עיר שהיא מצד אחד מערבית עד הסוף, ומצד שני נהנית מאקלים ים תיכוני ומחוף ים, הצליח לשבור לא מעט מחיצות ולהביא לכאן שמות ברמה אירופית יחסית גבוהה (כמובן, גם בעזרת הכסף).

וה"סבבים"? הם בעיה שאפשר להתמודד איתה. מבצעים של שבוע-שבועיים, ירי על תל אביב שנבלם על ידי כיפת ברזל, קצת בהלה - אבל בדרך כלל זה נגמר מהר. לא נעים, אבל גם לא מאוד נורא. אלא שלמרבה הכאב, כל זה השתנה מהותית ב-7 באוקטובר.

ול-7 באוקטובר יש, כמובן, קורבנות אמיתיים. לא חסרים אנשים שנפגעו ישירות מהשבת השחורה ומכל מה שקרה אחריה. אבל בצד כל אלה, נפגעה גם היכולת של עולם הספורט להחזיק את השחקנים הזרים. התמונות הקשות שעוברות לחו"ל משפיעות על המשפחות, וגם הזרים עצמם - לא פעם חוששים להישאר.

דוגמאות לא חסר - מפליסיו מילסון, שעושה הכל כדי לעזוב את מכבי תל אביב; אנדרה פוקו, שעזב בפתאומיות את הפועל באר שבע (ובינתיים חזר); רובי קין שלא המשיך עוד עונה כמאמן מכבי ת"א בכדורגל; וכמובן בכדורסל, עם מכבי תל אביב שאיבדה את כל ארבעת הזרים המובילים שלה בשנתיים האחרונות - לורנזו בראון, ווייד בולדווין, בונזי קולסון וג'וש ניבו.

אם ביולי 2023, למשל, מכבי תל אביב כבר החתימה שני זרים - איבן מאסון ופליסיו מילסון, הרי שהעונה, היא החתימה זר אחד בשלב מאוחר (טייריס אסנטה) ולפני כן הרכש היחיד שלה היה השוער הצעיר, אופק מליקה והחלוץ אלעד מדמון, שנרכש בכלל במהלך העונה שעברה. גם מכבי חיפה החתימה רק שוער ובלם: תומאס סולטאני, הארגנטינאי-יהודי ואלכסנדר סירוטה, גם הוא ממוצא יהודי. 

שתי הקבוצות הגדולות והעשירות של הכדורגל הישראלי נמצאות בהאטה ברורה, וכך גם כל שוק ההעברות בישראל. אנחנו אמנם רק בתחילת יולי, אבל קשה להתעלם מהמגמה: מי שהולך, הולך מהר - וקשה להביא שחקנים חדשים.

"שחקנים פשוט לא רוצים לבוא", אומר לערוץ הספורט הסוכן שלומי בן עזרא. "ישראל זו אופציה אחרונה מבחינתם. זה די דומה למצב שהיה באוקראינה, שאף אחד לא רצה ללכת לשם. אולי אם תהיה קצת רגיעה, וידווחו על הסכם שלום, השוק ייפתח שוב".

בועז גורן, סוכן שחקנים ותיק, הוסיף: "גם לפני המלחמה, השאלה הראשונה שהיינו שואלים היא האם השחקן מוכן לבוא לישראל. עכשיו שואלים בצורה יותר ברורה. גם אחרי שהשחקן או הסוכן אומרים שכן, יש אנשים בסביבת השחקן שמתנגדים בסופו של דבר, כשהדברים נהיים רציניים יותר".

אז אם זו נקודת המוצא, וכשעדיין אין פיתרון כלשהו למצב - מה עושים? אין ספק שערכם של הישראלים יעלה בצורה משמעותית, ואם יגיעו לכאן זרים - הם בדרך כאלה שמכירים את ישראל מקרוב. או שחקנים שכבר נמצאים בישראל, או כאלה שהיו כאן בעבר ועשויים לחזור.

"להשאיר הרבה יותר קל ולהביא הרבה יותר קשה", מוסיף שלומי בן עזרא. "הזרים האיכותיים ביותר, שמן הסתם עשו עונות טובות גם בכדורגל, וגם בכדורסל, 'ינצלו' את המלחמה וינסו לעזוב לקבוצות גדולות יותר. זרים שכבר שנתיים-שלוש פה ולא מהמובילים ינסו להישאר".

"מי שלא מוצא קבוצה מעבר לים, יישאר פה - כמו פלאמן גלאבוב (מכבי פ"ת), שזו הקבוצה השלישית שלו בארץ , אונדז'יי באצ'ו (שחתם בעירוני טבריה) וכו'. להביא שחקנים חדשים זה די קשה, גם לגדולות וגם לקבוצות הבינוניות. המטרה היא להשאיר את הזרים שנמצאים, שמכירים את ישראל ולא חוששים, אבל זה כמובן משאיר את הפחות איכותיים".