מכבי חיפה פישלה. אבל אם זה הרע שלנו - דיינו

בסופו של דבר, ואיך שלא נסובב את זה - פישלנו. אמנם אתמול זה קרה באופן רשמי, אבל את האליפות הזו איבדנו כבר מזמן. נכון, היה את המשחק בשבוע שעבר, שיכול היה לשנות מהותית את הכל, אבל הגענו אליו בידיעה שכל מעידה מסיימת את הסיפור ובעמדה מוחלשת ובעייתית - כתוצאה מהפאשלות הקודמות שלנו. אני לא אומר את זה כמס שפתיים, ואמרתי את זה לאורך כל הטורים הקודמים שלי, כי זו האמת - האליפות הזו אבדה לנו כבר בתחילת הפלייאוף העליון.

להפסיד למכבי תל אביב בבית זה נוראי, שלא תבינו אותי לא נכון. זו משקולת מגעילה על החזה, שמשקלה יתרומם מאיתנו אך ורק באמצעות ניצחון על אותה מכבי תל אביב במשחק הבא בין הקבוצות. אבל זה עוד תרחיש שהוא בגבולות הסביר. את האליפות לא הפסדנו במשחק בשבוע שעבר בסמי, אלא הרבה לפני כן.

מי שמפסיד פעמיים לריינה, בתווך לא מצליח לנצח את העלובה שבקבוצות הפועל תל אביב בכל הזמנים (ואפילו לא לכבוש נגדם שער אחד!), וכאמור, מי שמפסיד במשחק מכריע ואחרון על האליפות שאיכשהו נפל לו מהשמיים, בבית שלו, עם כל התנאים האופטימליים - לא יכול לבוא בטענות אלא לעצמו.

עוולות בית הדין, ומלחמה, ופציעות, ועומס - הכל נכון, הכל קיים ושריר - אבל בסוף, כשהיה צריך לדבר על המגרש, לנשוך ולגנוב - לא עשינו את זה, ולכן האליפות הלכה השנה, ובצדק, למכבי תל אביב. זה לא משנה כמה מגעיל הם שיחקו בסמי, משחקים כאלו צריכים לדעת לקחת, והם לקחו, אנחנו לא. לכן מגיע להם, ולא לנו. ככה זה בחיים.

ובכל זאת - מעבר לפוסט מורטם המפורט לעיל, היה גם משחק אתמול. לגמרי משחק לפרוטוקול, הליגה נגמרה מכל היבט וצורה שנסתכל ונבחן, אבל גם במשחק כזה חשוב וצריך לנצח. מכבי חיפה לא יכולה להרשות לעצמה להתבזות ולהתרסק, גם אם לא תוכתר השנה, ולשמחתי הרבה, אכן הצלחנו לנצח.

המחצית הראשונה הייתה המשך ישיר של המשחק מול מכבי תל אביב, ים של החמצות, שליטה מוחלטת בירוק ואפס תכלס מול השער. אבו ניל יצא 50% גדול, כשאת החצי השני מספקים בגאון בעיקר דין דוד ופיירו עם סריית פספוסים לקלטת.

ואם כבר המשך מול מכבי תל אביב, מה כבר יכול להיות יותר "המשכי" מלגרום לפנדל דבילי ולא מחויב המציאות, בהתקפה סכנינאית בודדת מתוך גל התקפות בירוק? אז הפעם, שריף היה האחראי עם יציאה קשה לעיכול שהביאה לשריקה מוצדקת. פאון לא החמיץ, וליבנו החמיץ בקרבנו. להפסיד אליפות זה רע, אבל להתרסק ככה עם שני הפסדים ברצף על פארש - זה כבר לא מתאים לגמרי. 

אלא שהפעם, בניגוד למשחק הקודם, הצמד הפורה בחוד הירוק מצא את הרשת, ויצאנו מדוחא כשידנו על העליונה. 4 מ-4 מול סכנין העונה, גם זה משהו...

אין הרבה מה לומר מעבר לכך על המשחק הזה, בסך הכל הניצחון הזה לגמרי הגיע לנו על פי מהלך המשחק, והדבר הכי טוב וחשוב שיצא לנו ממנו, מעבר לשלושת הנקודות שלא העלו ולא הורידו, היה לראות, סוף סוף, את דולב חזיזה אהוב ליבנו חוזר לרוץ על הדשא בכל הכוח, אחרי היעדרות של עונה שלמה. 

את הסיכומים נעשה בסוף, בינתיים נותרו עוד שתי משימות - משחק בלי טעם, ריח וקהל חוץ (נדבר גם על זה בסיכום העונה) בטרנר, ודרבי. מן הראוי, עבור הקהל הירוק והמועדון כולו, לסיים בצורה טובה ובאקורד חיובי את העונה הזו, שגם אם לא הייתה הצלחה - בסופו של דבר גם לא הייתה התרסקות קולוסאלית סטייל עונות פוסט אליפות קודמות בתולדות המועדון.

אין בלבי דבר מלבד אהבה ענקית לקבוצה, לצוות ולשחקנים שבאמת עשו הכל בעונה מפרכת ובנסיבות מטורפות לחלוטין על מנת להצליח בכל זאת לעשות את הבלתי ייאמן. בכל הנוגע ל"מעטפת", יש בהחלט מקום להשמיע לא מעט טענות, וגם נשמיע אותן - אבל לא הפעם. 

ולאלו הצעירים מאיתנו, בייחוד אלו שהצטרפו בשלושת השנים האחרונות: התחושה הלא נעימה שאתם חשים כעת בחזה ובבטן נקראת "אכזבה". הסתובבנו איתה שנים ארוכות לאורך חיינו, עשור שלם אפילו! תאמינו לי, בשנים המקוללות שעברנו, עונה כמו זו שהסתיימה הייתה בגדר חלום רטוב.

זכרו זאת, ואמצו את האכזבה אל חיקכם, אל תתכחשו אליה. תאהבו אותה, שהרי היא היסוד לכל מועדון הישגי, והיא גם מה שהופך את ההצלחה שמגיעה, והיא תגיע, להרבה יותר מתוקה. אין מה לעשות, אי אפשר להעריך את הטוב בלי הרע. ואם זה הרע שלנו - וואללה, דיינו. לגמרי דיינו.

אז יום שלישי, לא נתראה בטרנר כי סיבות, ושבוע טוב וירוק לכולם. אל תשכחו אותם, 128 איש, אישה וילד שתקועים במרתפי החמאס, זה הצ'אנס האחרון להביא אותם הביתה לא בארון קבורה. תוציאו אותם מהגיהינום.