לא אישטוואן פישונט, לא דניאל בריילובסקי, וגם לא כרמלו מישיש. למשבצת הזר הכי ישראלי בכל הזמנים נכנס בגליץ׳ מפואר מיגל ויטור. בצל התגנבות היחידים של ספורטאים ומאמנים בעלי דרכונים זרים, דרך נתב״ג בואכה חופי המבטחים באזור חיוג חו״ל, בולטת החלטתו של הבלם הפורטוגלי לכרוך את עתידו בעתידנו. ההודעה על הארכת חוזהו בקבוצה של אליניב ברדה מרגשת מאוד בהתחשב בימים הנוראים שפוקדים אותנו מאז ה-7 באוקטובר. זוהי הבעת אמון במדינה שבכל רגע נתון עלולה לעלות על טיל.
באופן טבעי היית מצפה מאדם שיש לו אחיזה חוקית במדינה נורמאלית, הרחק מטווח טילי השיוט וכלי הטיס העויינים, להגיד שלום ולא להתראות. אצבעות התוכחה לא היו מופנות אליו אילו היה נפרד מאיתנו ועולה על המטוס לליסבון. רבים וטובים, שנולדו במחוזות רחוקים, עשו את זה קודם לפניו. זוכרים את מאמן הכדורסל הסרבי של הפועל ירושלים? ואת השוער מגואטמלה של בני סכנין כבר שכחתם? שניהם כבר לא כאן, ותודה על ההתעניינות.
אצל מיגל סולם הערכים וסדרי העדיפויות שונים. מי שמעולם לא נרתע מתיקולים מסוכנים, מביט לסכנה באדום של העיניים. תגידו עליו גמבלר, תאמרו שהוא שם את פיקתו בכפו. מסתבר שהכסף לא קונה הכול. באר שבע והחום האנושי שהיא מפזרת המיסו את ליבו, בצירוף כמה מאות אלפי יורו לעונה שהרוויח ביושר. הבלם הזר הכי ישראלי שדרך כאן (לצידם של אלכסנדר אובארוב, מראד מגמדוב וג׳ובאני רוסו) נתן לכולנו שיעור באזרחות, עם החיוך המקסים וההומור הדק. בזמן שאלפי ישראלים תקעו יתד בקפריסין ״מטעמים עסקיים״, או בחנו את שוק הנדל״ן בגיאורגיה ונשארו שם, ויטור ויתר על האופציה לעלות על שביל הבריחה.
בגיל 35, עם תיק רפואי שלא היה מבייש את בוריס ילצין בימים היפים, ויטור מקווה לתזמן את צעידתו לעבר השקיעה לקיץ 2026. עד אז יש לו מספיק קרבות בלימה על הראש. כל הדרכים מובילות לגמר הגביע ב-30 במאי. אוהדי באר שבע כבר לא יכולים לחכות. המוני דרומיים עם חולצות אדומות מקווים לראות אותו על במת הכבוד, מתלוצץ עם הנשיא בדרך לשלב ההנפה.
לא סטפן שאלוי, לא ג׳ון פנטסיל, וגם לא רומן פץ. כשתישאלו מיהו הזר בצבעים הכי בוהקים של תכלת לבן, אל תהססו לענות. מיגל ויטור הוא התשובה האולטימטיבית.