אני לא יכולה בלעדיך: סיכום השבת בליגת העל

1. המשחק בין מכבי נתניה להפועל תל אביב היה, קרוב לוודאי, אחד המשחקים החלשים שראינו העונה בליגת העל. שתי קבוצות שמטאפורית, התחננו ליריבה שתבוא ותשים גול - ורק פעם אחת המשימה הזו עלתה בהצלחה. וכמובן שבתוך ההווייה הקונספירטיבית שכולנו נקלענו אליה השבוע - עם ההתבטאות המטופשת של שביט אלימלך, מיד הולכים אל כפתור "חוסר הספורטיביות".

ולכולם, אני מניח, ברור שכסף לא עבר כאן מיד ליד. אז הכל, הרי, שאלה של רצון - האם באמת מכבי נתניה לא רצתה לתת גול להפועל תל אביב? בטח לאור העובדה שנתניה לא הבטיחה את הישארותה בליגה? גם את זה קשה לי להגיד. תקראו לי נאיבי, אני עדיין מאמין ששחקני כדורגל עולים למגרש קודם כל בשביל לנצח.

אז מה היה כאן? לטעמי, ההסבר הוא הרבה יותר פשוט: מכבי נתניה שיחקה כמו מכבי נתניה. כמו הקבוצה שברוב מוחץ של שלבי העונה, נראתה חלשה, חסרת אופק ורוויית פגמים. מדי פעם היו לה הבלחות אחרות - תקופה קצרה תחת גיא צרפתי, ואחר כך במשחק אחד פלאי נגד מכבי חיפה ברבע גמר הגביע (שהיום מרגיש כמו מדע בדיוני), אבל רוב הזמן - זו נתניה, וככה היא נראית.

לא סתם, רק ארבע קבוצות בליגה כבשו פחות העונה ממכבי נתניה - בני סכנין, הפועל חדרה ושתי הקבוצות שמתחת לקו האדום, מ.ס. אשדוד והיורדת הטרייה הפועל פתח תקווה. 32 שערי זכות - זו הכמות הנמוכה ביותר של המועדון מאז עונת הירידה ב-2015/16, אז היא צללה לליגה הלאומית עם 12 נקודות ליגה ו-14 שערי זכות בלבד.

בסוף, ייתכן שכדורגל הוא רק כדורגל. ובסופו של דבר, קבוצה שלא פוגעת כל העונה - ייתכן שלא תפגע גם במשחק חשוב. ובמקום שנניח מראש הנחות קונספירטיביות, אפשר להרגיע את האווירה ולתת לאנשים את מינימום הכבוד שהם עולים כדי לנצח (עד שחס וחלילה, יוכח אחרת). אבל זה תקף גם לגבי שחקני ומאמני בית"ר ירושלים, במשחק שלהם ביום שני מול מ.ס. אשדוד - והנחת העבודה הקלוקלת הזו, היא מה שהביאה אותנו למצב הזה מלכתחילה.

2. אין תחושה יותר מרמה מאשר השאלה הניצחת - "מה היה אילו". נקודות בזמן שבהן אנחנו שואלים את השאלות - אם רק אירוע כזה או אחר היה משתנה בזמן, האם כולנו היינו במקום אחר? הנפש שלנו, בטח במצבים לא קלים, אוהבת ללכת למקומות האלה - לשאול את עצמה מה היה קורה עם פנייה אחרת בצומת.

וכך - זה נכון גם לגבי מכבי חיפה, שבסבירות גבוהה לא תסיים את העונה כאלופה. המשחק שלה אמש מול מכבי בני ריינה היה המחשה למה הסגל הזה מסוגל לנפק מעצמו כשהוא בריא ושלם. תחשבו על שלושת הגיבורים של המשחק - מחמוד ג'אבר, דין דוד ופרנטזדי פיירו. כל אחד מהם נעלם לתקופה מסוימת במהלך העונה, בעיקר ב"בטן שלה" - ואי אפשר שלא לקשור זאת, גם, למשבר שפקד את הירוקים.

במקרה של דין דוד זה בולט במיוחד - כשהוא לא היה בסגל, מכבי חיפה שיחקה 10 משחקים בכל המסגרות וניצחה רק שלושה, כולל המשבר שבעצם קבע את הפער הנוכחי בינה לבין מכבי תל אביב. מאז שהוא חזר להרכב, מכבי חיפה לא הפסידה - ארבעה ניצחונות ותיקו, מאזן השערים שלה עומד על 3:13 ודין דוד כובש שבעה שערים בתוך הרצף הזה.

אז מה היה קורה אם? כמו שכתב המשורר אברהם חלפי ז"ל, כנראה שאלה באמת היו שעשועי כאילו. וייתכן מאוד שמכבי תל אביב היתה מנצחת גם אם דוד, פיירו וג'אבר היו בריאים - אבל באותה מידה, בהחלט ייתכן שמאבק האליפות היה הרבה יותר צמוד.

ויותר מכל, הסיבה שמילסון מצד אחד - ודין דוד בצד השני - כל כך משמעותיים לקבוצות שלהם, ומהווים ברומטרים כאלה חזקים ליכולת של קבוצה שלמה, בעיקר מעידה על כמה מירוץ האליפות לעונת 2023/2024, ואולי גם כל העונה הזאת, מחוררת. שתי קבוצות לא באמת עמוקות, שבסופו של דבר אחת מהן תהיה טובה יותר בכמה סנטימטרים.

2. הפועל פתח תקווה ירדה אתמול בלי לשחק - וזה אולי הסמל המובהק לעונה הזאת שלה. בסוף העונה שעברה, היא חגגה עלייה והרגישה שזה הרגע שבו היא חוזרת באמת לימים הטובים שלה. הקהל שלה, אחד הטובים בארץ לטעמי, היה שם במספרים גבוהים, ההנהלה היתה בקשר חזק עם הקהילה - והבטיחה משהו יותר מתמשך (ואמיתי) מימי מאיר שמיר, דני לוי או תומר סיני.

אבל הפועל פ"ת נפלה בעונה הזו - במבחן של לא מעט קבוצות שמנסות לעשות את המעבר מהלאומית לליגת העל, ולא מצליחות. מבחן השדרוג. בין שתי הליגות הבכירות בישראל עדיין מתקיים פער - וכל קבוצה שעולה לליגת העל, צריכה להבין שהיא במקום חדש וזקוקה לשינוי גדול בסגל, בעיקר לשחקנים שיודעים מה זה לשחק בליגת העל.

וכשאתה מסתכל על הסגל של הפועל פ"ת, הן ברמת הזרים והן ברמת הישראלים - יש פער די זועק לשמיים בינה לבין המתחרות שלה בתחתית, פגיעות ככל שתהיינה. הזרים לא מספיק טובים, הישראלים הוותיקים שהובאו היו כבר אחרי השיא, והבסיס המקומי פשוט לא מספיק טוב לליגה הזו. הקהל והאנרגיות החיוביות שיש במועדון היו יכולים להביא ניצחון או שניים, אבל לא יותר מזה.

ובכל זאת, אין בכך דבר. הפועל פ"ת היא מועדון שידע הרבה עליות ומורדות לאורך השנים, אבל יש להם את הקהילה החזקה - ולכן אפשר להמר, במידה מסוימת של ודאות, שכמאמר השיר של כיף התקווה הטובה - היא עוד תשוב. בהפועל פ"ת יש בסיס חיובי, אותנטי, ומועדון שנמצא עם רגליים נטועות בקרקע. אם זה לא הלך מקצועית הפעם, זה בהחלט יכול ללכת מקצועית - יותר טוב - בעונות הבאות.

המנצח: סלים טועמה. ואם כבר אנחנו מתעסקים בציטוטים, נדמה שטועמה לא מנצח בגלל הכדורגל - רק בגלל הרוח. טועמה לא בא לגלות לשחקנים של הפועל את אמריקה, ובכל מקרה שלושה מחזורים לסיום העונה אי אפשר לספק איזושהי בשורה. אבל עצם הנוכחות שלו שם, כמי שעדיין מאמין - סיפקה להפועל את המעט שהיתה צריכה כדי לנצח את המשחק בנתניה. וזה מה שהפועל ת"א צריכה עכשיו - לא להרשים, אפילו לא לשחק טוב, אלא לקחת נקודות. ובמשימה הזו, טועמה הרבה יותר טוב משני קודמיו בתפקיד - בורחה למה ויוסי אבוקסיס.

המפסיד: מרקו בלבול.  כאמור, ההפסד המשפיל מבחינתה של נתניה - רחוק מלהיות עליו. הקבוצה הזאת של נתניה היא לא טובה, והאחריות על כך נמצאת בידיים של הרבה אנשים אחרים, ולא של המאמן שהובא להוציא מה שאפשר. אבל יש מקום אחד שבו בלבול כן הפסיד בגדול - וזה בראיון אחרי המשחק. הדעות על השער שכבשה הפועל ת"א חלוקות, אבל לטעמי - אחרי משחק שבו נתניה פשוט לא הופיעה, בכלל לדבר על השער שכבשה היריבה - זה סוג מאוד חד של שוד דעת. אולי השער שהפועל ת"א כבשה לא היה ספורטיבי, אבל גם המשחק של מכבי נתניה - רחוק מלקבל את פרס ההגינות של אופ"א.

המספר החזק: 54.5%. דין דוד נמצא בכושר מדהים - שבעה שערים בארבעת המשחקים האחרונים, ואמש הוא גם הפך - לפחות זמנית - למלך השערים של הליגה. אבל אם רוצים את ההמחשה הטובה ביותר ליכולות של דוד, העונה ובכלל, כדי להסתכל על הבעיטות למסגרת. הוא כבש העונה 18 שערי ליגה, מתוך 33 בעיטות למסגרת בלבד. 54.5% של דיוק. לשם השוואה, המתחרה שלו ערן זהבי - כבש 16 שערים ב-48 בעיטות למסגרת (33%), וגם פרנטזדי פיירו (44.4%) וגיא מלמד (44.8%) מדייקים פחות טוב ממנו. גולר, במלוא מובן המילה.

השם החם: מחמוד ג'אבר. ובניגוד לדוד ופיירו, שבולטים בצד של הניצוצות ורגילים לסיים, ג'אבר הוא מסוג גיבורי הכדורגל שבדרך כלל לא זוכים לתהילה. אבל אתמול, מעמדת הקשר האחורי, ג'אבר הזכיר למה כ"כ חיכו לו שישוב מהפציעה. שני בישולים היו אמש, בהם הוא הפגין יכולת מסירה נהדרת - והסיבה שחיפה כל כך שטפה, והזכירה משהו מהיכולת הטובה שלה, קשורה לכך שהוא היה שם - אחרי הפציעה שכילתה, לצערם של הירוקים מהכרמל, יותר מדי זמן מהעונה הזאת.

אל תשכחו את: הרנן פלר. כי כן, אנחנו מקפידים להתעסק באסקפיזם; אבל לפעמים, המציאות חודרת גם אל תוך קהיליית הכדורגל. פלר היה אחד מהקולות הכי חשובים בעולם, וספציפית בתוך עולם הכדורגל, שהקפיד להזכיר לעולם - ולמולדת שלו, ארגנטינה - את הצורך הדחוף בשובם של כל החטופים מהשבי בעזה.

אבל דווקא איש כזה, שבחר להשתמש בפלטפורמה שלו למען ישראל ולמען האינטרסים החשובים שלה, זכה לסוג של קטנוניות כל כך ישראלית במובן הרע, כשלכאורה הוזמן להדליק משואה ביום העצמאות, אבל אז התבקש לממן את הנסיעה מכיסו הפרטי. מדינת ישראל הוכיחה בעבר, לצערנו, שהיא לא ממש יודעת לתגמל את אוהביה. גם במקרה הזה, והכל כך מבאס, ראינו את זה שוב. ואם למישהו יש טיפת היגיון או שכל, אין דבר שאי אפשר לפתור - בכדי שהאיש הגדול הזה יקבל את הכבוד מהמדינה שבשבילה הוא נלחם.