איתי שכטר, הנער הנצחי של הכדורגל הישראלי

בעולמות הקולנוע, קוראים לזה "זום אאוט" - הרגע שבו אנחנו יוצאים מהתקריב, ורואים את התמונה הגדולה יותר. שמים לב לפרטים שאותם לא ראינו כשהכל היה קרוב, שלפעמים יכולים לשנות את התמונה לחלוטין. על משקל הכדורגל, זו המשמעות של הפרישה - הרגע שבו אנחנו מסתכלים בצורה רחבה יותר על הקריירה של שחקן, ורואים את המשקל האמיתי בין הטוב לרע. את התמונה האמיתית, והגדולה יותר - שלפעמים מפספסים כשאנחנו עמוק ב"כאן ועכשיו".

כי כשבוחנים מקרוב את השנים האחרונות של איתי שכטר, רואים לא מעט בעיות - זוכרים את הנפילות ברחבה, ואת התקופה הארוכה שבה לא שיחק, ואת זה שלאט לאט נדחק לשולי הסגל. אבל האמת היא שההצגה הזו עושה עוול לשחקן שהוא היה בשלמותו, ולדברים שעשה לאורך כל הקריירה. כי כשלוקחים נשימה וצועדים כמה צעדים לאחור, רואים פסיפס של קריירה יפהפיה.

בסופו של דבר, שכטר עבר בכל תחנה משמעותית בכדורגל שלנו. לבש את האדום של הפועל, הירוק של חיפה, הצהוב של מכבי והצהוב של בית"ר, אפילו טעם קצת מטרנר של באר שבע. שכטר אולי לא באמת נטע שורשים בקבוצה אחת, ובכל זאת קשה יהיה לחשוב שמישהו מכל הקבוצות האלה יוכל לשכוח אותו. גם בשנים האחרונות, גם כשפחות היה על הדשא, גם כשפחות כבש. זמני, ובכל זאת משמעותי.

הוא עשה סיבוב (שאולי ייחשב כפספוס) באירופה, אבל גם היה שותף לאחד מהרגעים הגדולים - והאייקוניים - של הכדורגל הישראלי באירופה. רגע שליפת הכיפה בזלצבורג היה רגע אייקוני - רגע שבו בתוך האירוע הכל כך מתוקתק ואירופי, שכטר זכר את מי שהוא - והביא את עצמו אל תוך הרגע. לא משנה מה תהיינה התגובות.

וחוץ מזה, הפרידה משכטר היא גם פרידה מסוג של רוח נעורים מתפרצת. למרות ששכטר הוא בדיוק בגילי (37), כשהוא היה על המגרש - גם במשחקיו האחרונים - הוא תמיד היה צעיר יותר ממני. ברוח, בשובבות, במהירות, בגולים היפים שהבקיע - אפילו באותן "התחזויות", ששמם יצא למרחוק. הוא סימל את "השכונתיות החיובית" שיש בכדורגל, תמיד עם חצי חיוך וראש מוטה הצידה. וגם אם הוא לא ממש היה בנוף, רק כשלא יהיה כאן - חסרונו יורגש.

שכטר לא היה היהלום הכי נוצץ. בכל קבוצה שבה שיחק, תמיד היו שחקנים יותר יקרים או יותר מושכי עיניים. ובכל זאת, יש סיבה ששכטר מסיים את הקריירה לא רק עם תארים, אלא גם עם אוהדים רבים. כי המעט שהוא השאיר, היה משהו שאנשים היו יכולים להתחבר אליו - לפעמים יותר מאשר שמות גדולים יותר ממנו. הוא טעם קצת מכל דבר וגם השאיר חותם.

מסיבת העיתונאים של שכטר קצת הזכירה את כל מה שהיה כאן. לא היה כאן קרשנדו מרהיב, כמעט ולא היו דמעות, לא שאלות ולא אירוע סנסציוני. שכטר בא, סיפק כמה מילים חמות - והלך. כמו שהיה בכדורגל - מישהו שבא לתפקיד ספציפי בהצגה, אבל גם תמיד ידע להיות כוכב.

"אנשים ישכחו מה אמרת, אנשים ישכחו מה עשית, אבל אנשים לעולם לא ישכחו כיצד גרמת להם להרגיש" - וכן, השנים עברו והקהו מעט את הרגעים ששכטר סיפק על הדשא. בוודאי שהמעבר בין כ"כ הרבה קבוצות יריבות עלול להקשות. בכל זאת, מים רבים זרמו בנהר, וגם בתודעה שלנו על האיש איתי שכטר. כל הפרטים האלה, שקרובים לעין ואולי מונעים מאיתנו להבין את גדולתו ההיסטורית באמת. אבל את הרגש, את המהלך היפה, את הערמומיות ואת האושר שסיפק - אי אפשר יהיה לשכוח. אף פעם.

להתראות, איתי. תודה על שעשית הרבה עם מעט. אף אחד לא ישכח אותך.

"בדירה ליד הים,
את חיינו שמנו שם
כמו אוצר בתוך תיבה.

שם טמנו בקירות,
אוסף אבנים טובות,
שנים של אהבה.

"ועכשיו יהיו לנו
ימים צלולים ועמוקים
ואם תבוא הנסיעה,

זו רק פרידה קצרה.

זו רק פרידה קצרה".