הודף ונעלם: מאחורי נסיגת מעמד השוער הזר

אי אפשר להשוות בין שוערים לשחקני שדה, ולא רק כי הם יכולים לגעת בכדור ביד. משהו בתפקיד של השוער, לפחות במבט מהצד, מרגיש הרבה יותר פסיכולוגי מכל שחקן שדה. לכן החלפת שוער נתפסת בעינינו כאירוע גדול יותר מרוטציה רגילה בין שחקני שדה, למשל, ולכן יש התעסקות בפן המנטלי של האנשים בין הקורות בתדירות גבוהה יותר מזאת שיש בשחקני שדה. ראינו שוערים שלא התאוששו ממשחקי נפל סטייל לוריס קריוס וכאלה שעלו מירכתי הספסל לתהילת עולם כמו ניל אברבנל.

כמה מהשוערים הזרים שעברו בליגת העל זכורים כאגדות עד היום. וינסנט אניימה היה השחקן הטוב בליגת העל בתקופה מסוימת ואחד הזרים הגדולים שיצאו ממנה בשנים האחרונות. פרדראג ראיקוביץ', "השוער הטוב בעולם לגילו", הגיע להרכב בצרפת וספרד. אנחנו זוכרים גם את דלה איינוגבה, ארנסטס שטקוס ועוד יותר אחורה את אלכסנדר אובארוב ו-ויקטור צ'אנוב.

בשנים האחרונות, כך זה מרגיש, הם נעלמים בהדרגה. בעונת 2022/23 היו לנו 4 קבוצות ששיחקו עם שוערים זרים - שתי הירושלמיות עם מיגל סילבה ואדביו אדליי, הפועל ת"א עם אמיליוס זובאס וסטפן מרינוביץ' ועירוני קריית שמונה עם דז'יוגאס ברטקוס.

ק"ש ירדה, ברטקוס עזב, ונשארנו עם שלושה - זובאס, סילבה ואדליי. שני הראשונים נמצאים בצמרת הספיגות בליגה (זובאס במקום השני עם 37 ומיגל סילבה שלישי עם 30), אבל גם בפסגת העצירות (זובאס 91 וסילבה 78) ואילו השלישי נע בין הספסל להרכב. שלושתם לא נמצאים כרגע בשישייה הראשונה המובילה לפלייאוף העליון.

שני שוערים זרים נוספים שהגיעו הקיץ, ניקוס יאנקופולוס בהפועל פ"ת ואורלנדו מוסקרה במכבי ת"א, נשארו מחוץ לתוכניות. היווני אף שוחרר אחרי תקופה ארוכה בה ניהל מגעים על גובה פיצויו. יש שחקנים זרים דומיננטיים בכל עמדה בליגת העל. בלמים, מגנים, קשרים וחלוצים בכל קבוצה. למה דווקא בשער אין? ננסה לענות.

סבלנות
ההסבר הראשון, וכנראה ההגיוני ביותר, מתחבר לאחת המגמות הבולטות בכדורגל הישראלי בשנים האחרונות (ואולי בחברה הישראלית בכלל) - סבלנות, או העדרה. בעידן שבו קבוצות ליגת העל צמודות מאי פעם, מועדונים יכולים למצוא את עצמם עם 3 מאמנים בעונה מבלי שאף אחד ירים גבה ושלושה שערים עשויים להיות ההבדל בין פלייאוף עליון למאבק תחתית, לקבוצות אין יותר מדי צ'אנסים לקחת.

אוהדי מכבי ת"א עדיין זוכרים את אנדראס יאניוטיס, האיש שהחליף את ראיקוביץ', קרס באירופה והוחלף על ידי דניאל טננבאום ואלה של ב"ש חוו דבר דומה עם יאניס אנסטיס. כאן נכנס אלמנט הביטחון העצמי השביר של השוערים וחשיבות התקשורת עם ההגנה. ברגע שיש שוער ישראלי ושחקני הגנה ישראלים, יותר קל להם להבין אחד את השני. יש סיכוי טוב שהם גם שיחקו ביחד בעבר.

אלמנט נוסף הוא הסבלנות של האוהדים. הפועל ת"א העבירה חלק גדול מדי מהעונה שעברה עם סטפן מרטינוביץ', שוער ניו זילנדי שכמעט מתחילת לא זכה לחיבוק מהקהל של הקבוצה, זכר לתקרית עבר מולם, מעבר לכך שלא הציג יכולת משביעת רצון. אם הוא היה שחקן שעולה מהאקדמיה של הפועל, לא בטוח שהם היו מגיבים בצורה דומה. זה יצר מעין אפקט של כדור שלג. מרינוביץ' שיחק בלי ביטחון והטעויות בכל משחק הרגישו כמו שאלה של זמן.

להבדיל, אגב, נמצא אדביו אדליי. השוער הניגרי של הפועל ירושלים מרגיש ישראלי לכל דבר ונמצא במועדון שידוע בשל סבלנותו. האם הוא שווה כרגע מקום של שחקן זר, כשוער שהיה העונה 8 משחקים על הספסל ו-15 בהרכב? האוהדים המושבעים של הקבוצה וזיו אריה בטוחים שכן. גם כי הוא מספיק טוב כרגע, וגם מבחינת העתיד. כאן נכנס השיקול הבא.

מדיניות
כבר דיברנו כאן בעבר על העלייה בכמות הדקות של השוערים הצעירים, גם בהשפעת ההחלשות של הדור הוותיק יותר וגם מתוך אמונה שיהיה ניתן להוציא את חלקם לחו"ל. יכול להיות שזאת מטרה אסטרטגית של מועדונים כמו מכבי נתניה (שלא הביאו שוער זר בינואר אלא המשיכו לתת לתומר צרפתי לשחק, והביאו את עומר ניראון כמחליפו) ואחרים, בהתחשב בכך ששוער טוב יהיה שווה לא מעט כסף.

גם מכבי חיפה העדיפה להביא שוער ליגה סולידי כמו איתמר ניצן של השנה שעברה ולא זר, והפועל ב"ש הימרה על אופיר מרציאנו שמיעט לשחק בהולנד. מכבי ת"א החתימה שוער בסוף חלון ההעברות, אך זה מצב שונה בהתחשב בכך שמוסקרה חתם 10 ימים לאחר עזיבתו הרשמית של דניאל פרץ. למרות זאת, העזיבה של פרץ הייתה באוויר מאז יורו הצעירות כחודשיים לפני כן.

קבוצות יעדיפו לשלם שכר לימוד על שחקנים שיהיו שווים כסף בעתיד, וגם זה עד גבול מסוים בעידן בו מעט קבוצות מתחילות ומסיימות את העונה עם אותו מאמן (כשהשנה, אגב, סביר שכל ה-6 שלא החליפו מאמן יהיו בפלייאוף העליון. כולל הקבוצות של שרון מימר וסלובודן דראפיץ'). אם קבוצה מראש הולכת על שחקן להשקעה, היא תעשה את זה גם בעמדה פחות מסוכנת וגם כשהפוטנציאל גבוה יותר. רוב קבוצות ליגת העל, למרות זאת, לא באמת חושבות ככה. הן חושבות על לשרוד עוד עונה.

פרקטיקה
עידן האנליטיקס שינה את הכדורגל. הכניסה של מדדים כמו xG, מסירות מפתח, קרבות על הכדור ואלגוריתמים שונים הפכו את מחלקות הסקאוטינג לשונות לגמרי, ואת הדרך בה אנחנו מעריכים שחקן לשונה לחלוטין. הגישה לשחקני שדה השתנתה, וכבר לא איש עם קסקט ופנקס שמגיע ליציע במגרשים שכוחי אל.

הבעיה היא שאותה מהפכה פסחה על השוערים. אין כלים סטטיסטיים יוצאי דופן לניתוח שוערים אצל רוב האנליסטים בישראל, כולל הח"מ, וקשה למדוד אותם ברמה אוניברסלית כמו דריבלים למשל. היכולת בכדורי גובה היא דבר אחד, מספר הצלות הוא דבר אחר וכן הלאה. סקאוטינג לשוערים הוא מחלקה בפני עצמה, וכאב ראש למחלקות סקאוטינג עמוסות שמכוונות בעיקר לשחקני שדה פשוט כי יש יותר כאלה. החתמת שוער, גם באירופה, נדירה יותר משחקן שדה. זאת מגמה עולמית.

מעבר למגמה העולמית יש את מה שקורה בישראל, והמלחמה. קשה לזרים לחזור לארץ, כשמיגל סילבה כמעט ולא חזר (וחלש בהרבה מאז חזרת הליגה). האחרים שמשחקים כאן הם אמיליוס זובאס ואדביו אדליי, שכאן שנים, והחשש הזה יכול להרתיע שחקנים לחזור. תוסיפו לזה את התגובה שקיבלו חלק מהשוערים הזרים שנכשלו אצל הגדולות, את החשיבות של הביטחון העצמי, המחיר של טעויות של שוער והלחץ של המועדונים, ופשוט לאף אחת אין אינטרס להחתים שוער זר.

זה לא אומר שלא יגיעו עוד זרים. רובי קין, מסאי דגו ויורשיהם בעתיד יכולים להתביית פתאום על האניימה הבא ולהפתיע אותנו, אבל כתופעה זה נראה שיגיעו לכאן פחות ופחות. זה לא בהכרח דבר רע, אם במקומם יפרצו שוערים ישראלים טובים, אבל זה גורם לליגת העל שלנו להיראות קצת אחרת.