מי ירקוד אחרון? הקרב המכונן של ליגת העל

1. לקראת סוף השנה האזרחית, אפשר לבשר שליגת העל מתחילה לקבל כיוון וצורה הרבה יותר נורמלית. מכבי בני ריינה מתחילה להפסיד, והיא עם החץ כלפי מטה; מכבי חיפה, שגמגמה קצת בפתיחת העונה (עוד לפני המלחמה), מתחילה לייצר רצף של נצחונות ומתקבעת במקום השני; גם נתניה החליפה מאמן ותסיים הרבה יותר גבוה מאיפה שהיא היום. למעט מכבי תל אביב, שעוד אגע בה, מתחילים לראות איזושהי "חזרה לשגרה" - שכמובן הגיעה בסיוע הקהל, שחוזר ליציעים, ואווירת המלחמה שמתפוגגת.

ואחד הסממנים הבולטים לחזרת הליגה לצורה המקורית שלה הוא שהפועל באר שבע מתחילה להיראות יותר טוב. זה התחיל אמנם רע מאוד - די בהשפעת ה-6:1 הדי מהמם שהיא חטפה ממכבי ת"א, במשחק הרשמי הראשון שלה, אבל ככל שהזמן התקדם וההלם שכך - כמובן עם המלחמה באמצע - במשחק מול הפועל חיפה, קבוצה שלא קל לנצח, ראית באר שבע יותר דומיננטית. קבוצה שיש בה היררכיה, שיש לה סדר ויש לה גם משולש התקפי לא רע - בדמות גיא בדש, חטואל וגנאח (ואנחנו עוד נשוב אליו).

יותר מכל, ה-0:4 של הפועל ב"ש על הפועל חיפה הרגיש כמו פלאשבק נעים לימים היפים של טרנר. ימי "המבצר" - המקום שבו הפועל באר שבע מחזיקה במשחק, ואם היא תהיה טובה - היא תנצח. ב"ש היתה חזקה לחלוטין מהרגע הראשון, ורק חוסר מזל מנע ממנה לכבוש במחצית הראשונה. במחצית השנייה, כשחטואל ובדש נכנסו לעניינים, הפועל חיפה נשארה הרחק מאחור. בסופו של דבר, באר שבע איכותית מדי ועמוקה מדי כדי להיות במרכז הטבלה - ופתיחת העונה שלה היא טעות סטטיסטית, שתתיישר בהמשך.

2. אבל עם כל הכבוד למגמת ההתיישרות - יש, כאמור, עובדה אחת שהיתה נכונה באוגוסט ונכונה גם בדצמבר, והיא שמכבי תל אביב ממשיכה לנצח. מאז ה-7.10, מכבי תל אביב עם מאזן מושלם לחלוטין - 10 משחקים, 10 ניצחונות. וכן, יש ירידה מסוימת ביכולת - שהיא טבעית, לאור קצב המשחקים הגבוה בעקבות ההפסקה הכפויה (ולפי הלו"ז, זה גם לא הולך להיפסק בקרוב).

מאז גנט, בארבעת המשחקים האחרונים - מכבי ת"א סחטה נצחונות ולא השיגה אותם בקלות. פעמיים 1:2, פעמיים 0:1, ורוב הזמן ביכולת לא משהו - בטח לא בסטנדרט שהיא העמידה מתחילת העונה. אבל אולי דווקא זה מה שהופך אותה לכל כך חזקה.

כי גם למכבי תל אביב המיתולוגית של איביץ' היו הרבה משחקים בינוניים, שהיא הצליחה לנצח על הקשקש. גם למכבי חיפה של בכר היו הרבה רגעי שפל ודקות לא טובות, ששכחנו בדיעבד. אומרים שהטבלה לא משקרת, אז בעיניי - בטווח הארוך - הטבלה גם חזקה מהכל. בסופו של דבר, גם ניצחון שהושג בקושי רב הוא עדיין ניצחון. וככל שהמצלמה תתרחק, בוודאי אם זה ייגמר בתואר אליפות, אנחנו נשכח את הרגעים הפחות טובים בדרך.

ואולי דווקא הניצחון אמש על בית"ר הפגין את העוצמות הגנוזות שיש בה - גם ביום שבו לערן זהבי לא הולך, ומילסון רחוק מהיכולת המרהיבה שלו, וקניקובסקי בחוץ ובלם הולך בדקה התשיעית ואין דן ביטון ואין אבישי כהן שקיבל מנוחה - היא עדיין מצליחה לנצח בזכות יונתן כהן, שעולה מקצה הספסל ושם שער ניצחון. לאוהדי מכבי ת"א לא יכול להיות תסריט חלומי יותר, ובסופו של דבר יש להם קבוצה טובה בידיים. כשהיכולת תחזור למסלול הרגיל שלה, באמת שאי אפשר יהיה לעצור אותה.

3. כשליאור רפאלוב חזר למכבי חיפה, לא ידעו איך לאכול את המעבר הזה. לצד ההתרגשות הטבעית של האוהדים משובו של הבן האובד, מצד אחד יש לך פה שחקן ברמה גבוהה מאוד - שחקן שהחזיק כ"כ הרבה שנים בבלגיה, ונעל הזהב וכו', ומצד שני כדורגלן בן 37, לחלוטין לקראת הסוף, וכמה הוא יכול באמת להוות תחליף לשלושת העוגנים שעזבו את הקבוצה בשנה האחרונה - נטע לביא, מוחמד אבו פאני ועומר אצילי.

אבל ככל שהעונה הזו מתקדמת, ולמרות שבהתחלה הוא התקשה למצוא מקום - אתה מבין, קצת כמו עם בן דורו ערן זהבי במכבי תל אביב, שבליגה הישראלית היכולת הנהדרת הזו בהחלט מספיקה. ולאיכות כדורגל אין תחליף, גם כשאתה בסוף הקריירה. בארבעת המשחקים האחרונים, רפאלוב כבש ארבעה שערים ובישל עוד שניים. יכול מאוד להיות שבלעדיו, מכבי ת"א כבר היתה משקיפה בבטחה על הפער בצמרת - בטח כשהיא מנצחת משחקים מכלום. רפאלוב, מילולית, משאיר את חיפה בתמונה.

קצת כמו שבפוליטיקה הישראלית אנחנו רואים את אותם פרצופים - הליגה הישראלית של היום נראית כמו פלאשבק מרהיב לעשור הקודם. ערן זהבי נגד ליאור רפאלוב. כשהטאלנטים הצעירים נקטפים מהר לאירופה, והזרים (אולי) בדרך החוצה בגלל המלחמה - כנראה שזה הסיפור המכונן של העונה הזאת. תחרות "הריקודים האחרונים" בין הילד מראשון לציון לילד מאור עקיבא. ולמרות הפער היחסית יציב, אי אפשר להספיד את רפאלוב, כשרחבת הריקודים נפתחת מחדש.

המנצח: יונתן כהן - הקאמבק של כהן לכדורגל הישראלי הוא סיפור די פתלתל. לא קו ישר. אחרי שחזר מאיטליה בחוסר הצלחה מובהק וחתם במכבי ת"א, היו לא מעט ציפיות סביבו - אבל בעונה שעברה, תחת ולדימיר איביץ' ואייטור קראנקה, הוא כמעט ולא נספר (15 הופעות, רובן כמחליף, ושער אחד בליגה). העונה זה נפתח יחסית אופטימי (שערים ב-1:6 על ב"ש ונגד לרנקה, בישול נגד צלייה) ופתיחת עונה שבה הוא שחקן הרכב. אחר כך הוא שוב נדחק אחורה, אבל אמש - הוא הצליח להבליח עם שער ניצחון נגד בית"ר. כהן הוא לא שחקן מרכזי במכבי ת"א, אבל ייתכן והוא אקס פקטור - שיכול להיות מאוד מכריע בהמשך.

המפסיד: איגוד השופטים - אני לא נכנס כאן לשאלה אם "היה או לא היה", אלא רק לנראות של המהלך: בשני משחקים, שהתקיימו במקביל, התרחש אותו אירוע. פגיעה ללא כדור בשוער בתוך הרחבה, וריבאונד שממנו נכבש שער. שני שופטים היו צריכים לקבל החלטה מול אותו אירוע בדיוק, וקיבלו החלטות שונות. במשחק של מכבי ת"א השער נפסל, במשחק של מכבי חיפה השער אושר. בסופו של דבר, שתי הקבוצות ניצחו, אז אין כאן מהומת אלוהים - אבל חוסר האחידות זועק. וככל שזה המצב, הטענות על השיפוט רק יילכו ויתגברו.

המספר החזק: 14 - 14 משחקי ליגה עברו מאז הפעם האחרונה שבית"ר ניצחה את מכבי ת"א. הפעם האחרונה היתה בזכות אותו שלושער פלאי של ניקיטה רוקאביצה, וה-2:4 של בית"ר על מכבי תל אביב. היו יוצאים מן הכלל במשחקי גביע (חצי הגמר בעונה שעברה, גמר גביע הטוטו ב-2019/20) אבל המגמה ברורה, ומתחדדת בשנים האחרונות. מה שבשנות התשעים היה משחק צמרת, הוא היום בין מועדון אחד שנמצא בספירה אחרת לגמרי מהמועדון השני. בית"ר שיחקה כמו קבוצה שבאה לקחת נקודה, ויצאה בלי כלום. הפערים בין שתי הצהובות רק הולכים וגדלים עם הזמן.

השם החם: אמיר גנאח - לא סתם בדקה התשעים, כשנשרק הפנדל במצב של 0:3 להפועל ב"ש, כל אצטדיון טרנר צעק את השם שלו. כי זה כל כך הגיע לו. גנאח הוא אחד הסיפורים היותר יפים של הפועל באר שבע העונה, קבוצה שמחפשת נראטיב וסופרסטאר שיסחוב אותה. הוא כמובן עוד לא לגמרי כוכב, אבל הוא בהחלט שחקן מוכשר וכזה שמייצר הפתעה במשחק. נגד הפועל חיפה היתה לו הופעה מהסרטים, והיא היתה ראויה לפרס הקטן הזה. עכשיו, צריך רק לקוות - מבחינת ב"ש - שהוא ישחק יותר.

אל תשכחו את: אליפות אפריקה. אם דיברנו על "התיישרות הליגה", ייתכן וזה הטוויסט הבא שיכול לשנות הכל - האליפות תיפתח בעוד 15 ימים בסנגל, ושני שחקני מפתח בשתי הקבוצות שרצות לאליפות - מילסון האנגולי של מכבי ת"א ועבדולאיי סק של מכבי חיפה, שישחק עם המארחת, יהיו עם הנבחרות שלהם. זו תקופה פוטנציאלית של חודש, שבה הליגה עדיין תימשך, אבל שתי הקבוצות הגדולות יצטרכו להסתדר ללא שחקן חשוב ב-11. בתחושה שלי, מכבי תל אביב ערוכה לאתגר הזה מעט יותר טוב ממכבי חיפה - אבל את זה נצטרך לראות. חודש מעניין צפוי לפנינו.