הענק והגמדים: מה רוצים מפיירו?

קשה לחשוב על רגע יותר משמח עבור כדורגלן מאשר כיבוש שער. לא רק שחקן התקפה, כל שחקן - שואף, גם אם בסתר ליבו וגם אם זה לא באמת התפקיד שלו, לתת גול. ולו רק פעם אחת. הרגע הזה שבו אצטדיון כדורגל שלם, נדהם וצר מלהכיל, שואג משמחה ממשהו שהוא פאר היצירה שלך. מוחא לך ורק לך כפיים, על התגמול הקטן שנתת לו בחזרה. כמו שכתב אהוד מנור ז"ל - "פתאום, דממה / וגול", והוסיף בפזמון: "איזה, איזה פלא / כן אתה הכי גדול". לא הקבוצה, לא המועדון - אתה.

אבל פרנטזדי פיירו, כבר המון זמן, לא חוגג אחרי גולים. הוא לא יוצא בזעקת שמחה אופיינית. הוא לא רץ ליציע, הוא לא רוקד ריקוד מיוחד, הוא לא יורה ברובים מדומיינים - כלום. הוא עומד, שחוח, כמעט נושם לרווחה שהכדור נכנס הפעם, בדרך מחבק שחקן יריב. לכל היותר זורק איזו תנועת טלפון לאוויר עם חיוך. זה הכל. 30 אלף איש ביציע גועשים משמחה, והוא - רוב הזמן - אדיש.

פיירו לא אמר אף פעם למה הוא לא חוגג אחרי שערים, גם שערים יפים, שהוא כובש. וקטונתי מלהיות הפרשן שלו. מריו באלוטלי אמר פעם שהוא לא חוגג שערים כי "זו העבודה שלי. כשדוור מחלק דואר, הוא חוגג?". זה ציטוט שמאוד מתאים לבאלוטלי, אבל כנראה שלא קולע לתחושה של פיירו. לדעתי, הוא באמת ובתמים נושם לרווחה. כמו מי שהסיר מעט מהאבן מהלב שיושבת עליו בכל משחק. שקצת הרגיע את הלחץ העצום שמוטל עליו, מהשנייה שהוא נחת בישראל.

כי פיירו נחת בישראל עם ציפיות ענקיות. הוא בא לכאן בקיץ 2022, לקבוצה שזכתה שנתיים ברציפות באליפות המדינה - והיה אמור להיות השדרוג שלה. בעונה הראשונה היה לה חלוץ נפלא ושמו ניקיטה רוקאביצה; מלך השערים, שאחרי כמה שנים בחיפה סוף סוף הצליח גם לקיים ולהחזיר את התואר. בעונה שלאחר מכן (21/22), החלוץ המרכזי הכוכב של מכבי חיפה היה דין דוד - חלוץ ישראלי מצוין ברמה הישראלית, אבל לא משהו שהצליח יותר מדי באירופה.

ובקיץ 2022, הכל סבב סביב שאלת החלוץ הזר - האיש שתרתי משמע, היה אמור להבקיע לחיפה את הדרך אל המקום שאליו היא מכוונת: ליגת האלופות. ואחרי מסע חיפושים ארוך, שמה חיפה את היד על פיירו. היא שילמה לגנגאן הצרפתית סכום גבוה - סכום שהפך אותו לרכש הכי יקר בתולדות מכבי חיפה. סכום, שאחר כך הפך למלכודת - 1.6 מיליון יורו. בשער החליפין של היום, 6.5 מיליון שקלים. עם תג המחיר הזה, פרנטזדי פיירו נאלץ לעלות על הדשא. כי כשמשלמים עליך 6.5 מיליון שקלים, אתה צריך להוכיח שאתה שווה את הכסף הזה.

פיירו הרגיש את זה מהשנייה הראשונה - את הלחץ המטורף באוויר. כי סכום כסף גבוה שמושקע עליך בחלון ההעברות - מביא איתו גם רמת ציפיות. ומהרגע הראשון שלך על הדשא, מיד ניצבת המשוואה הברורה: עלות מול תועלת. בשפת הכדורגל, "על זה שילמנו 1.6 מיליון יורו?!".

עכשיו תיזכרו בפעם הראשונה שבה ראינו את פיירו משחק. מוצאי שבת, 16 ביולי, 2022. סמי עופר. משחק אלוף האלופים נגד מחזיקת הגביע הפועל באר שבע. פיירו לא פתח בהרכב - אלא נכנס כמחליף בדקה ה-60. ומאותו הרגע, הלך ונסגרה עליו הסטיגמה. פיירו לא היה טוב, בלשון המעטה. היתה לו החמצה אחת במהלך המשחק, ועל כך הוא הוסיף "חטא על פשע" - כשהחמיץ בבעיטה לא טובה בדו קרב הפנדלים. מכבי חיפה הפסידה. אבל מתחת לענני הקונפטי סביב באר שבע, הלכה וננעלה התפיסה נגד פיירו.

בספורט האמריקני, האמירה הקבועה היא ש"אתה טוב כמו המשחק האחרון שלך". הכדורגל הישראלי, בסוג של פארודיה עליו, מציע הפוך (ואת הקרדיט אני אתן ליונתן נמרודי) - אתה טוב כמו המשחק הראשון שלך. הרושם הראשוני שלך קובע הכל - כי הוא מייצר סביבך את הנראטיב, לפעמים שנים קדימה. נראטיב שאחר כך צריך לעבוד בעמל רב כדי לשנות. פיירו הוא ההוכחה המובהקת לכך: הופעת הבכורה הלא טובה שלו, היא משהו שהוא סחב הרבה קדימה.

השילוב הזה בין סכום כסף מטורף שנשפך עליו לבין הופעת הבכורה הלך וקיבע אותו, במוחות שלנו כאוהדים, בתור "פלופ". זר כושל. כולנו כבר התרגלנו לרעיון שפיירו הוא החמצה של מכבי חיפה כמערכת, ועכשיו הוא היה צריך להוכיח שאין לו אחות ושלא שילמו עליה 1.6 מיליון יורו. כשהוא נתן גולים, התייחסנו לזה במשיכת כתף - טוב, זה מה שמשלמים לו לעשות. אין מה לצהול. ומנגד, כל החמצה שלו רק הוסיפה את הקולות הלוחשים. את מי שמנסים כבר למכור אותו הלאה. כל פספוס על הדשא, היה עוד "וי" ביומן של סוחרי הכישלון.

גם השערים שהוא כבש בקמפיין ליגת האלופות אותו קיץ, כשהוא הלכה למעשה סולל את הדרך של מכבי חיפה לשלב הבתים - עם שערים מכריעים בכל סיבוב (צמד נגד אולימפיאקוס, שער נגד אפולון לימסול, צמד נגד הכוכב האדום בסמי עופר), לא הורידו ממנו את תווית הכישלון הפוטנציאלי. הן, לכל היותר, היוו אתנחתא קצרה. כי מיד אחר כך באה הליגה, ושם... פיירו לא היה מספיק טוב. לא הרגיש מספיק נכון. לא נראה כמו חלוץ של 1.6 מיליון יורו.

האם מספרית פיירו באמת כל כך גרוע? בעונה הראשונה שלו, היו לו 14 שערים ושמונה בישולים בכל המסגרות. הכובש הרביעי בטיבו במכבי חיפה, אחרי דין דוד, צ'ארון שרי ועומר אצילי (בסדר עולה). העונה, לפיירו יש כבר 11 שערים (ואנחנו רק בדצמבר). בליגת העל יש לו שבעה שערים - מקום שני אחרי ערן זהבי, וזה בשמונה הופעות בלבד. לפחות ברמה הסטטיסטית, פיירו הוא חלוץ ליגה לא רע - כבר שנה שנייה ברציפות.

מה שמקשה עליו מאוד הוא מבחן העין. פיירו הוא לא שחקן שקל לאהוב; התנועה שלו פעמים רבות נראית כבדה, וכשהוא מחזיק כדור זה לא מרגיש טבעי. אחר כך באות גם ההחמצות, אבל החמצות יש לכל חלוץ. מה שמגדיל את ההחמצות האלה בעיניים שלנו - הוא רף הציפיות הגבוה. זה שנוצר עם הסכום ההוא, ששולם עליו בקיץ שעבר.

ובדרך, מגיעה גם הביוגרפיה שלו. פיירו נולד בהאיטי, מדינה שאינה ידועה ביכולות הכדורגל שלה. למלך שערי כל הזמנים בנבחרת הכדורגל של המדינה קוראים עמנואל סאנון - שחקן ששיא הקריירה שלו היה בארצות הברית, בקבוצה בשם "סאן דייגו סוקרס" בשנות השמונים, כשהכדורגל שלהם היה ענף חצי חובבני. וגם פיירו עצמו העביר את השנים המכוננות שלו בארצות הברית - שגם מוניטין הכדורגל שלה, כמדינה, אינו בדיוק יוצא דופן.

ומעל הכל, מגיעה העובדה ההיא שפעם - כן, פעם - הוא שיחק כדורסל. וזה כבר חטא בלתי נסלח בעיניהם של אוהדי כדורגל. כי אנחנו רוצים את גיבורי הכדורגל שלנו ככאלה שמחוברים למשחק מילדות. כאלה ששיחקו עם גרביים בשכונה. שעשו שערים קטנים משני זוגות זרדים. מאלה שאומרים עליהם ש"נולדו עם כדור צמוד לרגל" (הכדור הנכון, כמובן). שחקנים שהעזו לקיים ביוגרפיה טיפה שונה מהסטנדרט הזה, מיד נתפסים כמנותקים, לא קשורים, כאלה שבחרו בכדורגל סתם בגלל שלא היתה להם קריירה בענפים אחרים.

ובקיצור, כשמחברים את הכסף, הציפיות, הביוגרפיה האישית השונה ומבחן העין - נוצרת המלכודת הגדולה שפיירו היה בתוכה. מלכודת שבגללה, לא משנה מה יעשה, אף פעם לא יעריכו אותו כמו שצריך. גם אם הוא מילולית יילך על מים, יגידו שבשביל סכומים כאלה - הוא היה צריך ללכת על אש.

וזה מתחבר, בכלל, לציפיות שיש לנו משחקנים זרים. ההנחה הקבועה והבסיסית לפיה "זר חייב להיות יותר טוב מישראלי". רף ציפיות מטורף שאנחנו שמים על אנשים שמגיעים באמצע החיים, לעתים קרובות בלי המשפחה שלהם, למדינה שהיא לפעמים שונה מאוד מהמקום שבו גדלו, שמדברת בשפה אחרת לגמרי - וכולם מסתכלים עליך. רק עליך.

מהרגע הראשון, אתה נמדד באופן שאף פעם לא היו מודדים בו את החבר לקבוצה שלך, שנולד כאן. אתה חשוף הרבה יותר לביקורת (לפעמים ביקורת מרושעת ואלימה), כי מצפים ממך ליותר. אתה זה שצריך לתפקד יותר טוב מכולם. אותך הביאו במיוחד. עליך שילמו כסף. וכשאתה לא עומד ברף הציפיות הזה, הכי קל להיפטר ממך. "להחליף זר", "לחתוך" (אם לשאול מונח מהכדורסל), במקרה הגרוע והקסנופובי "לשלוח אותו על מטוס" - או דימויים יותר חמורים.

ואף אחד לא נושא את הקול שלך. אין לך את הלובי שיש לשחקנים המקומיים. אתה לא חבר ולא שייך לאף קליקה. אתה בצד. במקרים רבים בודד לחלוטין. בוודאי בודד, כשזה מגיע למגרש.

לתוך השגעת הזאת נכנס פרנטזדי פיירו, בן אדם בן 28, שצריך לא רק להיות הכי טוב שהוא יכול - אלא הכי טוב שאנחנו מצפים. וכל דבר שיעשה, כמעט, לא יוכל לשבור את התדמית שהנחנו עליו מראש. כל מה שהוא יכול לעשות הוא לנסות, לשווא, להיאבק בסטיגמה. להוכיח, בכל פעם לאוהד אחר, שהוא טועה לגביו.

את הגדולה שלו, גם ככה, יעריכו רק הרבה אחרי שהוא יילך מכאן.