כשהייתי לקראת סיום תקופת התיכון, ישבנו בכיתה והמחנך שלנו שאל כל אחד מה התוכניות שלו להמשך. כל אחד אמר משהו אחר, אחד רצה להיות שחקן כדורגל, אחת רצתה להיות רקדנית ורק אחד הרים את היד ואמר אני רוצה שתהיה לי קריירה צבאית. לרוב כשתיכוניסטים אומרים מילים כאלה הן ריקות מתוכן כי אנשים לא מכירים עדיין את המערכת הצבאית, אבל כשעדן אומר את זה , עם הביטחון האופייני לו, אי אפשר היה שלא להאמין לו.
לכולנו היה ברור שעדן יגיע הכי רחוק שיש, הוא היה תלמיד מחונן, הרחיב פיזיולוגיה ופיזיקה, חמש יחידות במתמטיקה ואנגלית. תמיד לא הבנתי איך יכול להיות שהוא לא מגיע לשיעורים ולא מפסיק לקבל מאיות. המחנך שלי היה אומר שאנחנו מבזבזים לעדן את הזמן, הוא עושה לנו טובה שהוא מגיע בשביל להראות לנו כבוד. עדן היה מלא בשמחת חיים, מצחיק ומצטיין בכל דבר שהוא רק רצה. הוא מסוג האנשים שהיית מגיע אליהם עם תהיות ויוצא עם תשובות, כל שיחה איתו הייתה נגמרת עם טאץ׳ פילוסופי שהיה גורם לך לחשוב על השיחה לעוד כמה דקות.
אני בטוח ומשוכנע שעדן היה מפקד ולוחם מצטיין שהיה יכול להמשיך בקריירה צבאית ענפה. לא יכולתי להגיע להלוויה כי אני משחק בארצות הברית היום, אז שלחתי את הוריי עם דגל ישראל והם סיפרו לי כיצד כל המפקדים שלו אמרו איך הוא תמיד היה ראשון לפני כולם, תמיד נכנס ראשון למקומות הכי מסוכנים והיווה דוגמה לשאר החיילים.
לצערנו עדן צדק, והוא הולך להישאר בצבא לתמיד ולנו רק נותר להוקיר תודה שנפלה בחיינו הזכות להכיר את הבן אדם המדהים הזה, ששילם בחייו על מנת לשמור עלינו ועל כל עם ישראל. תודה על מי שהיית, אזכור אותך תמיד.
לזכרו של סרן עדן פרוביזור ז"ל