גם בראי ההיסטוריה, בית"ר ירושלים אף פעם לא היתה קבוצה של רומנים ארוכים. אם מועדונים גדולים בארץ ידועים במערכות יחסים ממושכות, "חתונות כסף" עם שחקנים שרוב הקריירה שיחקו אצלם (אריק בנאדו, שרן ייני, אבי נמני, משה סיני - רשימה חלקית בלבד), בבית"ר אין יותר מדי אייקונים שהלכו עם הקבוצה תקופה ממושכת. לא סתם אלי אוחנה, גם 25 שנה אחרי שתלה את הנעליים, עדיין בולט בתור האייקון האולטימטיבי - הוא די היחיד שיכול להיות מוגדר כך.
ומאז תקופת אוחנה (ולפניו אורי מלמיליאן ויוסי מזרחי), בית"ר התבלטה הרבה יותר ברומנים קצרים וסוערים - שחקנים שבאו לפרק זמן מוגדר, הלכו לתחנה אחרת אבל בדרך השאירו את הכל. אהבה גדולה, לוהטת אבל קצרה. ונראה שזו הכותרת האולטימטיבית לסיפור של בית"ר עם דנילו אספרייה - שנגמר היום באופן רשמי. הקבוצה האמוציונלית ביותר בישראל נפרדת באחד השחקנים הכי רגשניים בתולדותיה.
הוא אמנם שיחק רק עונה אחת בבית"ר, ועזב בטונים צורמים מסוימים - אבל דנילו אספרייה הוא בית"ר. הכי בית"ר שיש. פצצת כישרון עם יכולות וירטואוזיות, האיש הכי מהיר על המגרש (גם בגיל 34), סופה של כדורגל עם יכולת מסירה ובעיטה לשער - הכל.
ומצד שני, בבית"ר כמו בבית"ר, זה בא ביחד עם קלות הדעת (לעתים על גבול חוסר האחריות), עצבים רופפים ותחושה כללית של "לא להתעסק איתו". מסוג השחקנים שיכולים לתת גול מרהיב במספרת, ואז לרוץ לקהל ולהתגרות בהם עד שירחיקו אותו.
וזה מתחבר לאופי של בית"ר כולה - קבוצה קצת בלגניסטית. כזו שמקדשת את המשחק ההרפתקני, ההתקפי, היפה - ולא ממש מתחברת לשחקנים ולכדורגל מנומס ו"נקי". במובן הזה, בית"ר של העונה שעברה לא סתם זכתה לאהבה כל כך גדולה מהקהל (עוד לפני הזכייה בגביע) - כי היא היתה פרועה, חופשייה, כזו שלא מפסיקה ללכת קדימה ולחפש את השער. ואספרייה היה לב הקבוצה הזאת.
ככה, הרי, הרומן הזה התחיל: כמו היום המשונה שבו אספרייה חתם. בעיצומה של תקופה שבה לא היה ברור אם היא בכלל תשחק בליגת העל, כשהכל עמד בספק ואפילו לא היה בעלים, והקבוצה יצאה למחנה אימונים בסגל חסר - פתאום הגיע וולקאם. ופתאום הגיע אספרייה, אחרי עונה לא טובה בהפועל באר שבע. לא אחרי שהוא כבר צוטט כמי ש"סיפר שלא יחתום", ואז אמר שכן, וככה זה התחיל.
ועכשיו, אחרי ש"הקרוקודיל" נפרד - נשאלת השאלה האם הוא ייזכר? אחרי הכל, ברמה הסטטיסטית היבשה לא היה שחקן זר שכבש בעונה אחת כמוהו (17 שערים, אחד יותר מהעונה הגדולה של סטפן שאלוי באליפות של 97/98). ולדעתי לפחות, הטונים הצורמים וסאגת השחרור שלו לא יהיו משהו שיטיל צל על כך.
בספורט, אנחנו יודעים, לזכרונות החיוביים יש נטייה לנצח את הרעים - ואספרייה השאיר זכרונות של חמש שנים, בעונה אחת. שערים גדולים, רגעים מסעירים - וגם גביע, בפעם הראשונה אחרי 14 שנה.
והדרך שבה אספרייה עזב היתה לא טובה, אבל כנראה שהיא היתה אופיינית: סאגת השחרור שלו היתה דומה מאוד לדרך שבה הוא שיחק; משוגעת, לא צפויה, מלאה במהמורות. כך, כנראה, הרומן הסוער והמשוגע הזה היה צריך להיגמר - עם סאגה שבה כל דקה הרגישה מופרכת יותר מהשנייה. ראיונות בתקשורת, ציוצי כיסופים לסעודיה, אימונים עם הקבוצה בזמן שהוא מצייץ על הרצון לעזוב אותה - הכל היה פה. מי שהגיע בסערה, בעיצומה של תקופה איומה בבית"ר שבה לא היה כסף ובתחושה של "מה לעזאזל", עוזב באותה הדרך בדיוק.
בסופה של הקדנציה הקצרה של אספרייה בבית"ר, נראה לי שהטוב מנצח. הקולומביאני נפרד אחרי שמיקסם את עצמו ואת הקבוצה שסביבו עד הסוף. זו העונה הכי גדולה בקריירה שלו, בכל מובן, וכנראה שהיא היתה צריכה להיגמר עכשיו. בעונה הבאה, יהיה בבית"ר מישהו אחר שינסה להיכנס לנעליים האלה. דנילו יספור את הדקות לסוף הקריירה, כשלו - ולאוהדי בית"ר - יהיה זיכרון אחד בלתי נשכח לקחת איתם הלאה.
וזה, בסוף, הדבר שאיתו אנחנו נשארים בעולם הספורט. רגעים קטנים שנחזור אליהם לעד, ואנשים מיוחדים שהשאירו אחריהם חותם.
תודה, דנילו. היה כיף.