"אין ריגוש דומה מלכבוש ולרוץ לשער 11"

צילום: אלן שיבר

למרות קריירה ארוכה שהייתה מלאה ברגעי שיא, אי אפשר לתאר את יוסי שבחון - האדם - כדמות דרמטית. בנובמבר 2020 החליט הקשר ההתקפי להודיע על פרישה שנייה וסופית, בלי יותר מדי רעש וצלצולים. בתקופה בה הקורונה הכתיבה את סדר היום בעולם, שבחון ראה במצב כמעין סימן דרך להשאיר מאחוריו שני עשורים ככדורגלן, ולהמשיך הלאה.

התקופה הכי זוהרת של שבחון (41) הייתה כזכור במכבי ת''א, במדיה שיחק ארבע עונות, אך הבית הספורטיבי בו צמח היה בהפועל פ''ת שממחלקת הנוער שלה גם עלה לרמה מקצוענית. אחרי התקופה בצהוב שבחון חצה את הכביש במעבר רועש להפועל ת''א, ובהמשך הדרך לבש את מדי הפועל ב''ש, מכבי נתניה, הפועל רמה''ש, והתחנה האחרונה הייתה במכבי הרצליה.

הבחירה להשאיר מאחור את החיים ככדורגלן אמנם נבלעה (כמו עוד לא מעט אירועים באותה תקופה) בתוך ימי המגיפה, אך שבחון עדיין דאג לשמור את עצמו כדמות מוערכת בענף. שחקן העבר עבר לקווים, וכיום עובד כמאמן במרכז למצוינות ובאקדמיה לנבחרות צעירות, ובנוסף מכהן כמנהל שותף באקדמיית AFEX, חברה לפיתוח יכולות אישיות של כדורגלנים צעירים. בראיון לערוץ הספורט שבחון דיבר בין השאר על החיים כמאמן, איך הרגיש הדרבי הראשון כשחקן הפועל ת''א, ובמי יבחר לחמישיית קטרגל דמיונית מבין אלו ששיחקו איתו בקריירה.

אז חלפו שנתיים וחצי מאז הפרישה. במבט לאחור, איך עברה אליך התקופה שאחרי?
"אז חשוב לזכור שכבר פרשתי פעם אחת ב-2018, אבל התחרטתי אחרי חודשיים. ההחלטה לפרוש הגיעה באחד הגלים הראשונים לקורונה, והחזירו אותי לפעילות אחרי כמה חודשי הפסקה. ידעתי שלהחזיר את עצמי לכושר מלא ומסוגלות משחק בגיל הזה כבר יהיה לי קשה מדי. יכול להיות שאם לא הייתה קורונה הייתי ממשיך לשחק, כי ידעתי לשמור על עצמי ועדיין אהבתי לשחק, אהבתי להתאמן, אבל הרגשתי שזה הזמן. אני חושב שהדרך שלי להתמודד הייתה פשוט לזרום עם החיים. לא ישבתי עצמי והתעמקתי יותר מדי בהשלכות של ההחלטה, החלטתי שזה זמן יפה לומר שלום, ותוך יומיים המשכתי הלאה. אני חושב שעבורי זו הייתה הדרך נכונה להתמודד עם זה".

וזה היה ברור לך שתהיה מאמן?
"ממש לא. היה לי ברור שאני רוצה להישאר על הדשא, אבל לאו דווקא כמאמן. ניהול פחות דיבר אליי, ומיד אחרי שפרשתי הצטרפתי למחלקת נוער של הפועל ת''א. עבדתי כמאמן התקפה אצל בוקסה (עומר בוקסנבוים), ואחרי כמה זמן עברתי לאפקס".

אז בוא תרחיב באמת על העבודה שלך בימים אלה.
"אני עובד עם שנתון 2008 באקדמיה לנבחרות צעירות, יחד עם אלי סודאי וגיא עזורי, ומאוד מרוצה. אני חושב שזה פרויקט נהדר של ההתאחדות ומקווה שעוד כמה שנים נראה שחקנים מהאקדמיה משתלבים גם בקבוצות הגדולות. בנוגע לאפקס, זו פלטפורמה לשחקני ליגה בלבד שרוצים להתחזק באימונים נוספים. אימוני אתלטיקה, טכניקה, הרעיון הוא באמת להתמקד בשחקן כאינדיבידואל כדי לשפר אותו".

מהעבודה שלך היום, כמה עולם הכדורגל בגילאים צעירים שונה ממה שהוא היה בתקופתך כילד?
"ההבדלים עצומים. בגילי אנחנו היינו הולכים לאימונים בקבוצה, וכל שאר הזמן זה היה כדורגל ברחוב. אני זוכר את עצמי כילד בן 10, אז הייתי משחק כדורגל בביה''ס, מגיע הביתה ועושה שיעורים כי אמא שלי חייבה אותי, ואחרי זה רוב שעות היום שלי הייתי בחוץ. היום לעומת זאת, רוב שעות הכודורגל של ילדים זה בזמן אימון. צריך להגיד, הילדים עוברים אימונים הרבה יותר אינטנסיביים, הם הרבה יותר מקצועניים בגיל צעיר, אבל כשאני מסתכל על הבן שלי שהוא בן 10, יש לי פי 100 יותר שעות משחק ממנו ברחוב, וזה הבדל די גדול בהתפתחות של כדורגלן".

ומבחינת המשחק, אתה חושב שזה בא לידי ביטוי?
"הילדים היום הרבה יותר מקצועניים זה בטוח. הם יודעים איך לקרוא את המשחק טוב יותר, הם מתאמנים יותר טוב, אוכלים יותר נכון, אבל חסרה לי הערמומיות, זו שמגיעה מלשחק כדורגל בשכונה. ילד צריך ללמוד בגיל צעיר איך הוא מערים על היריב שלו, איך הוא "מרמה" אותו. היום, ילדים גדלים כשרוב שעות המשחק שלהם באימון. באימון יש הוראות, יש קווים, סדר, לכן כשאתה משחק במקום מאוד מבוקר, המשחק שלך הופך להיות ביקורתי. רואים את זה גם בבוגרים, אתה רואה פחות אחד על אחד בכדורגל. השחקנים הרבה יותר עוצמתיים, אבל חסר לך שחקנים כמו מליקסון, גילי ורמוט. למה אוסקר גלוך היפנט אותנו? כי הוא הביא משהו שלא קיים יותר".

כזכור, שבחון ערך את עונת הבכורה שלו בבוגרים בשנת 2000, ואחרי חמש שנים בפ''ת עשה את הצעד למועדון צמרת בישראל. שבחון אמנם שיחק בשנים הקשות שלו מכבי, אך מבחינה אישית הייתה זו התקופה הזכורה ביותר שלו, עם 26 שערים ב-118 הופעות. בקיץ של 2010 הצטרף להפועל ת''א של אלי גוטמן, וגם לקח חלק בקמפיין של הצ'מפיונס של האדומים. במהלך השיחה שבחון שיתף בחוויה הלא פשוטה שבמעבר ליריבה העירונית המושבעת.

אני רצה לקחת אותך לדרבי הראשון שלך כשחקן הפועל. כל הקהל של מכבי מקלל אותך, וזה קהל שעד לפני רגע שיחקת עבור. איך זה באמת להיות בסיטואציה כזו, ואיך היית מייעץ לשחקנים להתנהל במצב כזה?
"אני זוכר טוב את הדרבי הראשון הזה. להגיד לך שזה היה לי נעים לשמוע קהל שלם שלא מפסיק לקלל אותי בחימום? לא, אבל כדורגלן צריך לזכור שיש הבדל גדול בין שחקן לאוהד. כמובן שלאוהד לא מותר להגיד ולהתנהג בכל צורה שנראית לו, אבל כדורגל זה משחק של אמוציות. בתקופה אחרי שעזבתי את מכבי גרתי בת''א, וקרה שהיו לי אינטרקציות כאלה ואחרות עם אוהדים, אבל זכרתי שאני שחקן, והחובה שלי כלפי הציבור אחרת. כן, היה לי לא נעים באותו הרגע, אבל אתה צריך ללמוד להתמודד מול זה. שחקן ששומע קללות יכול גם לזקוף את זה לזכותו במידה מסוימת, כי הרבה פעמים אוהדים מקללים את השחקנים הטובים, החשובים. אם אתה שואל אותי היום, רק תחזיר אותי למגרש, ואני אדע להתמודד עם הקללות".

ולמרות שהשיא היה במכבי ת''א, צמחת בהפועל פ''ת. איך זה עבורך לראות את ההצלחה של המועדון היום אחרי כל השנים הקשות?
"הפועל פ''ת היה מועדון שהרגשתי בו כל כל הרבה האהבה, שמחבקים אותך, וזה מדהים לראות את השינוי באיך שאנחנו מדברים על הקבוצה הזאת. ממועדון שהיה שק חבטות, למקום שכיף לך לדבר עליו. העסק שלי נמצא ליד המושבה, אז אני שומע את הקהל שלהם בהרבה משחקים, וזה מחזיר אותי אחורה. אני מאוד שמח שהם עלו לליגת העל, והלוואי שהמועדון ימשיך להיות מקור לגאווה".

נשמע שאתה מדבר בגעגוע לכדורגל ברמות הגבוהות. קיבלת הצעות לאמן בנוער של הפועל ת''א, הפועל פ''ת, למה בחרת שלא לאמן שם?
"זה נכון שקיבלתי הרבה הצעות מקבוצות נוער, אבל כשהגעתי להתאחדות גיליתי פרויקט שמאוד מתאים לי. בסוף כשאתה עובד במועדון תחרותי, יש משחק כל שבת, ויש תוצאה שצריך להביא. ברוב המועדונים התוצאה משפיעה כמעט על הכול, ואני יודע שבמקומות שאני נמצא בהם יש לי אפשרות להתמקד במה שאני אוהב, שזה הפיתוח האישי של שחקנים צעירים. אין לי משחק בשבת, הורים שיתאכזבו, אז כרגע זה פחות דחוף לי".

ועדיין, אין את הכמיהה לחזור לאקשן?
"מהיום שעליתי לבוגרים היה עליי לחץ, והייתי צריך להתמודד עם ציפיות. אחרי משחקים סבירים במכבי ת''א הייתי שם לב שלמחרת בעיתון הציון שלי היה לפעמים נמוך במידה לא סבירה. אני כן תחרותי, אבל הלחץ הזה כרגע לא חסר לי".

שבחון המשיך ואמר: "צריך להבין, יש חור גדול שנוצר אחרי הפרישה. רגעי הקתרזיס שאתה מרגיש כשאתה כובש מול איצטדיון מלא, זה משהו שאתה לא מרגיש ביומיום. יש איזו נפילה מנטלית במעבר מהחיים האינטנסיביים ככדורגלן, לעומת חיים די שגרתיים אחרי הפרישה. הקהל, התחרות, זה חסר ותמיד יהיה חסר, אבל צריך לדעת להשלים שזה לא יחזור. היה לי מזל ואת הזכות שאני יכול להתגעגע לזכרונות האלה, לתת גול בבלומפילד ולרוץ לשער 11, אין תחושה דומה לזה. אין שום ריגוש שדומה בחיים הרגילים לחיים של כדורגלן, אבל אתה צריך לקבל שזה לא יחזור, לא משנה איפה תחפש את זה". 

מכל הקריירה הארוכה שלך,אם אני שואל אותך איזה ארבע שחקנים היית בוחר לקבוצת קטרגל דמיונית, במי היה מדובר?
"אז קודם אני אבחר בבוקסה ומיכאל זנדברג, ששיחקו איתי בהפועל פ''ת. אני יכול להגיד על בוקסה שהייתה בינינו הבנה עיוורת, הוא היה יודע לתת לי פס ולמצוא אותי בדיוק במקומות הנכונים גם בלי להרים את ראש, לא שיחקתי עם אף שחקן שהבין אותי כל כך טוב כמוהו. מיכאל (זנדברג) יכול לפתוח בכל הרכב של קבוצה ישראלית מבחינתי, ויחד איתם הייתי לוקח את אבי נמני, וגילי ורמוט שהיה לו את האחד על האחד הכי טוב שאני ראיתי בחיים".

ולסיכום, איפה אתה רואה את עצמך עוד 5 שנים?
"אני מקווה להיות במקום שפשוט מסב לי אושר ופרנסה, מקווה להמשיך לפתח את עצמי מבחינה מקצועית, ובגדול אני מייחל לעצמי להנות כמו שאני נהנה היום".