קחו אחריות: הגיע הזמן לפרק את בתי הדין

בתקופה האחרונה, נושא המשפט - הדרך שבה אנחנו מקבלים את ההחלטות בינינו, והדרך שבה בתי המשפט מכריעים גורלות - הפך לאקטואלי מאוד. זה נושא שהעסיק מומחים, משפטנים וגם אזרחים רגילים - שהתייצבו בעד ונגד הרפורמה המשפטית שנידונה בימים אלה. עם או בלי קשר, גם בתוך הבית שלנו - בכדורגל הישראלי - עולה שוב הדיון סביב בתי הדין. הטענות לחוסר אחידות, לקונספירטיביות, לניתוק מהקהל ומהענף נשמעות שוב ושוב כלפי הדיינים, שעושים את עבודתם נאמנה ומנסים לשווא לחיות בין הפטיש לסדן - מצד אחד להתמודד עם דעת הקהל הקשה והלא מכבדת כלפיהם, מצד שני לנסות ולהילחם באלימות, ולעזור לספורט להיות נקי.

אז מה עושים עם בתי הדין? דבר אחד בטוח - משהו באמון שבין הקבוצות, האוהדים והגופים המשפטיים של ההתאחדות לכדורגל נשבר באופן מאוד עמוק בשנה האחרונה. ההחלטות השרירותיות על סגירת יציעים, משחקי רדיוס ואפילו הפחתת נקודות מעוררות סערה קבועה, וכל קבוצה - בסיוע אווירת הרשתות החברתיות והגישה של "כולם נגדנו" (שקיימת אצל כל הקבוצות, באופן משונה) - מנסה להסיט את תשומת הלב מהבעיות שלה, ולטעון ש"בית הדין משרת את...." (הכניסו כאן קבוצה אחרת) ופוגע בה מתוך זדון. גם ההודעה המיוחדת של יו"ר ההתאחדות, משה (שינו) זוארץ על ביטול העונשים הקולקטיביים בתחילת השנה - והעובדה שהעונשים הקולקטיביים עדיין איתנו, חיים ובועטים, לא סייעה לאמון.

אחת הבעיות הגדולות, לדעתי, בחברה הישראלית - ללא קשר לדעתי על הרפורמה הגדולה - היא ה"משפטיזציה". הראייה במערכת המשפט כמשהו שצריך לפתור את כל הבעיות שלנו, גלגול אחריות נוח שמטרתו לייצר "שעיר לעזאזל" שאפשר להאשים, במקום לקבל החלטות אמיצות שמשנות מציאות באמת. וזה קיים גם בכדורגל; נוח לכולם שבית הדין מוציא את הערמונים מהאש, נוח לכולם - קבוצות, אוהדים וכל מי שהוא חלק מהכדורגל - להאשים את הדיינים, שצריכים להתמודד עם האלימות ולנסות לשפוט.

וההצעה שלי, כנראה, גם היא לא תהיה נוחה לכולם ואולי גם תזכה לביקורת - אבל זה המקום לדעות לא פופולאריות. אני בעד פירוק של בתי הדין - ומעבר הכוח, גם במקרה הזה, מההתאחדות למנהלת. אם תרצו, "אמריקניזציה" של המצב - הפרטה שתהפוך את המנהלת למקבלת ההחלטות הרשמית בנושא. בלי דיונים משפטיים ארכניים, בלי ראיות וראיות שמנגד, בלי עדויות - החלטה שמגיעה באבחה, והצדדים צריכים להתמודד איתה. במילים אחרות - כמו בספורט האמריקני, הליגות זקוקות לקומישינר. דהיינו, אדם אחד שטובת הכדורגל עומדת לנגד עיניו - והוא זה שיעניש את מי שפוגע בטוהר הספורט, בתרבות ובהנאה סביב הכדורגל.

כשמסתכלים, למשל, על אירוע טרנר - הקטטה בין שחקני מכבי חיפה והפועל באר שבע - אפשר לחזור לשני מקרים אחרים, אחד בעבר הרחוק והשני בעבר הלא רחוק. זוכרים את ה"Malice At The Palace"? זה קרה ב-19 בנובמבר, 2004, במשחק הכדורסל בין דטרויט פיסטונס לאינדיאנה פייסרס. אותה מהומה בין השחקנים שהחלה על הפרקט, וגלשה לקטטה אדירה בין שחקני שתי הקבוצות, ובין השחקנים לאוהדים. זוכרים איך זה נגמר? יום למחרת (20 בנובמבר), הופיע הקומישינר האגדי דייויד סטרן במסיבת עיתונאים, ובקול שקט ורגוע הנחית באבחה את העונשים. רון ארטסט הורחק עד סוף העונה, סטיבן ג'קסון ל-30 משחקים, ג'רמיין אוניל - ל-15. עונשים ברורים ודרקוניים, שאפשר היה להתמרמר עליהם, אבל איש לא ערער. כולם הבינו שקרה כאן משהו שללא קשר להשתייכות קבוצתית, פגע בתדמית של הענף, ואנשים צריכים לשלם באופן פרטני. מהר, חזק ואלגנטי. בלי בג"ץ ובלי בצלם.

ולהבדיל מהאירוע הגדול ההוא - תיזכרו גם במהומה שראינו במשחק כדורסל אחר - זה שהיה בין פרטיזן בלגרד לריאל מדריד, ב-27 באפריל, במסגרת רבע גמר היורוליג. גם שם, החלה מהומת אלוהים בין שחקני שתי הקבוצות, כולל מכות משוגעות לגמרי עבור שחקנים מקצוענים. וגם שם, היורוליג החליט יום למחרת על עונשים דרקוניים - גרשון יאבוסלה הורחק לחמישה משחקים, קווין פאנטר לשניים וכו'. כמובן, שהמקרים שונים - ב-NBA היתה עוד עונה שלמה לפניהם, ביורוליג כבר היינו בפלייאוף; בתקרית במשחק בסרביה לא הותקפו אוהדים, בניגוד למה שקרה במישיגן - אבל העיקרון ברור. אחרי אירוע קיצוני, מגיעה תגובה קיצונית מצד הליגה. אם שחקנים מקצוענים, שמקבלים הרבה כסף, לא מסוגלים לשלוט בעצמם - הם ישלמו מחיר כבד. למען יראו וייראו.

ועכשיו רק תחשבו מה היה קורה אם ביום שאחרי אירוע טרנר, היה עומד יו"ר המנהלת (ואם הוא לא נוח לכם, דמיינו אדם אחר שמקובל עליכם יותר) והיה מנחית - על סמך צילומי הטלוויזיה ובדיקה שלא לוקחת יותר מ-24 שעות. לקחת אחד אחד, את כל המעורבים בקטטה, ללא קשר להשתייכות קבוצתית - ולפגוע בהם באופן אישי. דחפת? הרבצת? אתה תשב בחוץ. גם אם זה אומר לתקופה ממושכת, גם אם זה "פוגע במאבק האליפות" - כי יש דבר אחד שחשוב יותר ממי ינצח ומכמה ייגמר המשחק, והוא הרוח ותרבות הספורט. זה מה שאמור לעמוד לנגד עיניו של מי שמקבל את ההחלטות.

המצב לא יהיה מושלם כאשר ההחלטות יונחתו באבחה - גם על דייויד סטרן או על היורוליג היו ביקורות בעקבות ההחלטה שקיבלו. אבל דבר אחד ייצא מהמשוואה - והוא הענישה כלפי הקבוצות. קבוצת כדורגל לא צריכה לספוג הפחתת נקודות על התנהגות של אוהדיה, ואפילו לא של שחקניה. זה עניין של השחקנים/המאמנים ושל הליגה, שלהם ושל התדמית של הענף שנפגעה. הקבוצות לא עשו שום דבר כדי לעודד מקרה כזה, והן לא צריכות לשלם.

וכנ"ל גם ביחס לאוהדים; ברגע שההחלטות ייצאו מבתי הדין, גם הענישה כלפי קהל שלם בגלל התנהגות של אנשים בודדים - תיפסק. אם מישהו מתפרע, הוא צריך לשלם באופן אישי. להיות מורחק לצמיתות מהמגרשים, לשלם קנסות כבדים וכמובן להיות מטופל על ידי רשויות החוק. הקבוצה שאותה אוהד, והקהל שיושב לידו ביציע, לא צריך לשלם על ההתנהגות שלו - לא בנדידה למגרשים אחרים, ולא בסגירת יציע, ולא בישיבה בבית כי אידיוט החליט לזרוק מצית, כוס משקה או רימון עשן. יש אפשרות לתעד את הדברים, אפשר להגיע לאנשים באופן פרטני - והם, ורק הם, צריכים להיענש על ההתנהגות שלהם.

זה לא פיתרון קסם. גם את "הקומישינר" שייבחר (יהיה מי שיהיה) ינסו מיד לצבוע בצבעים פוליטיים; להגיד שהוא מקושר להוא, או להם, שהוא אהד את הקבוצה הזאת או הזאת בגיל 10. באטמוספירה שבה אנחנו נמצאים, כל ענישה תתקבל מיד בתוך חגיגת ה"וואטאבאוטיזם", ואף אחד לא ייקח אחריות אישית כלפי עצמו. אבל לפחות העונשים יתקבלו בדרך הרבה יותר הגיונית, כיאה לספורט מקצועני. הבעיה היא שבכדורגל הישראלי ניסו "ללכת עם ולהרגיש בלי" - מצד אחד להיות מקצוענים ולשחק במגרש של הגדולים, ומצד שני להתמודד עם בעיות אלימות בדרך של מרכזי הספורט של פעם. עם עורכי דין וצטלעך וראיות ופלפולים משפטיים.

ולא כך הדבר. מי שפוגע ברוח הספורט - בין אם הוא שחקן, מאמן, או אוהד - צריך להיענש באופן אישי. תשלום קנס כבד, או הרחקה ממושכת. זה לא תמיד נעים, הרבה פעמים זו תהיה ענישה דרקונית שהקהל לא יאהב. יגידו שזה פופוליסטי, יגידו שזה קיצוני, ינסו לחפש תקדימים. אבל אם רוצים באמת לתקן את הספורט ולמחוק תופעות אלימות מבישות שגורמות לכל אוהד להתכווץ בכיסא - הדרך מתחילה במקומות האלה. באנשים פרטיים, שייצגו ליגה פרטית, שיבואו בשם האינטרס הנקי - ללא הגיבנת של הגופים הארכאיים והישנים.

כי בסופו של דבר, הגוף שמנהל את הליגות המקצועניות - מורכב מבעלי הקבוצות. את זה צריך לזכור. הן בעלות הכוח בסיפור, והן יכולות מחר בבוקר גם לשנות אותו - להוציא את הכוח מהידיים של ההתאחדות ולהעביר אותו לגוף הפרטי והמקצועני שאחראי על הניהול הכלכלי והספורטיבי של המשחק בפועל. אבל הם לא עושים את זה, לדעתי כי זה נוח להם: נוח להם להגיע לבתי הדין, נוח להם שמישהו אחר וחיצוני מקבל את ההחלטות, נוח להם להאשים אותם ולגלגל עיניים לאחר מעשה. מציאות חדשה, שבה ההחלטות מתקבלות באופן פרטני, גם אם קיצוני לעתים - תאלץ גם את ראשי הקבוצות לקחת אחריות. הם לא יוכלו עוד להאשים אחרים, או להשוות, או להתקרבן. זה המשחק שלכם, ואלה ההחלטות שלכם. נקודה.

וברגע ש"האחריות השילוחית" תוסר מהדרך, והספורטאים והמאמנים והאוהדים יצטרכו לשלם באופן אישי - ולא להתחבא מאחורי המועדונים - הזהירות תהיה גדולה יותר, תחושת האחריות תהיה אישית, וגם אנשים ילמדו קצת יותר לשלוט בעצמם. האלימות לא תיעלם, כי היא אף פעם לא נעלמת - אבל לפחות דרך הטיפול בה תהיה הוגנת יותר, ובעיקר תחסוך לנו שעות של דיונים חסרי ערך בבתי משפט דמה. הכוח צריך להיות בידיים של אנשים בודדים, רבי עוצמה, שיקבלו החלטות מתוך ראייה כוללת של טובת הענף. רק ככה, כשהאבק ישקע, אפשר יהיה לבנות כאן ענף טוב יותר.