בלדה לנאיבית: בית"ר ירושלים בדרך הנכונה

1. בית"ר. מעבר לתחושת ההחמצה מההפסד בסמי עופר אמש, לבית"ר ירושלים הייתה בשורה רעה אמיתית מהמחזור אתמול - והיא שהפלייאוף העליון מתרחק. הכוכבים שהלכו והסתדרו עבור בית"ר לפני כמה שבועות, מסתדרים לאחרונה בכיוון ההפוך - מכבי נתניה לא מפסיקה לנצח וכמעט מבטיחה את המשבצת הרביעית בפלייאוף (אחרי שלוש הראשונות, שהיו שם פחות או יותר מאז תחילת העונה). מה שמשאיר לנו שני מקומות - חמש ושש - שעליהם מתחרות (באמת) ארבע קבוצות. הפועל ירושלים, אשדוד, בית"ר והפועל חיפה (בסדר הזה לפי הטבלה, נכון לאתמול).

ובמקרה הזה, הבשורה הרעה של בית"ר היא כפולה - לא רק ששני המשחקים הנותרים שלה הם מוקשים קלאסיים מבחינתה (ברמה האמוציונלית והמקצועית כאחד - הפועל תל אביב בטדי, בני סכנין בדוחא), אלא שהיא גם לא תלויה בעצמה. גם אם היא תשיג שש נקודות מלאות בשני המשחקים שנותרו, לא בטוח שהיא תצליח להגשים את המטרה שחלמה עליה - להגיע לפלייאוף העליון, ולסיים את העונה הזאת עם חיוך ענק - ועם כמה ג'ובות יפות מאירוח הקבוצות הגדולות בשלב הבא.

וכן, ההפסד למכבי חיפה הוא קשה וכואב ואפילו מייסר, אבל לא שם היתה הבעיה. אם בית"ר ירושלים תאבד את הפלייאוף העליון, היא תצטרך ללכת אל שורה של נקודות שהיא פשוט זרקה הצידה - ההפסד המיותר להפועל חדרה, הגול הפוקסיונרי של ניב זריהן מול הפועל תל אביב, השוויון הסופר אכזרי של אופק ביטון בדרבי מול הפועל, ומעל הכל - 2 מ-6 בלבד נגד הפועל חיפה, יריבה ישירה על הכרטיס לפלייאוף. מכבי חיפה, מכבי ת"א והפועל ב"ש באמת לא בליגה שלה אבל כל מי שצוינו כאן, בהחלט כן. ייתכן מאוד שעוד שתי נקודות באחד המקרים האלה, היו יכולות לעשות את בית"ר הרבה יותר רגועה.

אבל אם להיות לגמרי הגונים, קשה לבוא בטענות לבית"ר. בפעם האחרונה אחרי המון שנים, היא מהנה את הקהל שלה (שמצביע ברגליים בענק), משחקת כדורגל מנצח ויפה, ובשם ה"נאיביות" הזאת גם איבדה נקודות פה ושם. השאלה היא האם בית"ר שלא תסיים בפלייאוף העליון (כפי שהמצב נראה עכשיו), תצליח לשמור על הדרך של העונה - כדי לנסות שוב בעונה הבאה.

2.מכבי חיפה. אם אפשר לתת סימנים במכבי חיפה של השבועות האחרונים, הרי שהיא קבוצה שקצת מתקשה עם החיים הרגילים. עם המשחקים היומיומיים האלה, שאתה צריך פשוט לעבור. אולי בהשפעת קמפיין ליגת האלופות המסעיר שחוותה (לטוב ולרע), יש תחושה שחיפה הזאת - שכבר זכתה בשתי אליפויות - כבר לא מתלהבת מעוד משחק נגד קריית שמונה או מ.ס. אשדוד. היא צריכה משהו אחר. סוער יותר, מהיר יותר, יפה יותר.

אם אפשר למתוח איזשהו חוט שני בין המשחקים שבהן חיפה איבדה נקודות העונה (אשדוד, הפועל ירושלים, ריינה) - למעט אותה תבוסה מפוארת נגד מכבי תל אביב בבלומפילד, הרי שכולן היו במשחקים שאינם "בפרופיל גבוה". פרופיל גבוה אינו בהכרח משחק מול יריבה בצמרת, אבל הוא כן צריך להיות עם יריבה בעלת משקל נגדי - "קבוצה גדולה", אם תרצו. כזו שמגיעה עם קהל מאחוריה, שמסוגלת לתת פייט. כך קרה במשחק מול הפועל ת"א, כך קרה במשחקי הדרבי, כך קרה מול הפועל באר שבע - וכך קרה גם נגד בית"ר ירושלים בסמי עופר.

עד כמה שינסו, אולי, לגמד שם את בית"ר - מפגש עם בית"ר זה לא "עוד משחק". זה מפגש שיש עליו פוקוס, שיש עליו עיניים. זה מפגש מול קבוצה שמולה חיפה צריכה להישאר ערה, או שתחטוף. בוודאי בית"ר במצב הצבירה הנוכחי שלה, שהיא כן קבוצה שמאיימת ומסוגלת לכבוש שערים. וזה מה שמכבי חיפה היתה צריכה - קבוצה יריבה שתדליק לה את הסנסורים, כדי לשחק כדורגל יצרני.

לכאורה, בעולם הקלישאות של הספורט, "כל משחק הוא התחלה חדשה". חיינו שנים על התפיסה הזאת של "חיים משבת לשבת", ש"אם לא ננצח בשבוע הבא את X, לא נעשה כלום". אבל המציאות רחוקה מכך. במציאות, רוב המשחקים - בטח בליגה הישראלית - מרגישים כמו "עוד יום במשרד". ובקבוצה שהאנרגיות שלה כבר לא מלאות כמו בחודש ספטמבר, לדבר הזה לפעמים יש משמעות קריטית.

הבשורות הטובות ליריבות של חיפה היא, שבסוף, הן יצטרכו לפגוש יותר יריבות "רגילות" מיריבות "גדולות". החדשות הרעות? עד הפלייאוף יש לה עוד שני משחקי פרופיל גבוה מובהקים - דרבי מול הפועל חיפה, וביקור בבלומפילד אצל הפועל תל אביב.

3.הפועל ת"א. גם להפועל ת"א, כמו לחולה ההוא שעמד מול הרופא, יש בשורות טובות ובשורות רעות. הבשורות הטובות הן שהמתמטיקה הסתדרה לטובתה - וכנראה שהיא לא תרד ללאומית בתום העונה. פער של שש נקודות, בליגה שבה קצב צבירת הנקודות הוא נקודה למחזור (במקרה הטוב), אמור לתת לסילבס את הביטחון המספק כדי לא לחשוש מחרב הירידה (אלא אם כן משהו ממש קטסטרופלי יקרה בפלייאוף). יש להפועל ת"א את המעט שדרוש - דן איינבינדר, אלן אוז'בולט, קהל - כדי להשיג את היתרון על פני יריבותיה, ק"ש, בני ריינה ונס ציונה.

אבל הבשורות הרעות של הפועל ת"א היא שהסיפור שלה הולך ונגמר. יש משהו סמלי מאוד בזה שדווקא בעונת המאה שלה, הפועל ת"א חווה - כנראה - את העונה הכי גרועה שלה, לכל הפחות בעידן הניסנובים. כי בכל שנה להפועל ת"א היה במשהו להיאחז - תמיד היה לה את המעט הזה, שמבדיל בינה לבין מאבקי ההישרדות. אבל המעט הזה הולך ואוזל, ובכל שנה הפועל ת"א מידרדרת עוד פאזה למטה. בדרך כלל, מסלולים כאלה נגמרים בסוף בירידה. גם אם זה לא יקרה השנה.

ובדיוק בגלל זה, למי שהיו ספקות או שאלות, שאלת מימוש העסקה עם האמריקאים היא לא משהו שהפועל יכולה להרשות לעצמה לוותר עליו. המתכונת הנוכחית של הפועל ת"א היא לא כזו שמאפשרת חיים ארוכי טווח - חיים שבהם משמעות ושגשוג. אם העסקה עם האמריקאים לא תמומש, הסיטואציה סביב המועדון תהיה כל כך רעילה והיא תכתוב את הפרק האחרון של המועדון הזה, כך או כך.

כל מי שעיניו בראשו סביב המועדון צריך להילחם על כך שהעסקה הזאת תתממש, כי רק היא יכולה להיות פתח להמשך חיים אמיתי עבור הפועל תל אביב. כל אלטרנטיבה אחרת, במקרה הטוב תפגיש אותה עם אותו המצב בשנה הבאה. במקרה הרע, עלולה לבשר משהו הרבה יותר חמור.

המנצח: ג'ורג'ה יובאנוביץ' - החלוץ של מכבי ת"א חווה תקופה לא טובה. שישה משחקים שהוא לא כבש, והיתה תחושה שהיה בו משהו קצת עצבני לאחרונה. אבל אתמול, משהו נפתח אצל הסרבי - שכבש צמד והביא למכבי ת"א את הניצחון החשוב מול סקציה נס ציונה. מה שמלמד שלפעמים האמון והיכולת ללכת עם שחקנים גם כשהם ביכולת לא טובה, עשוי להשתלם. בערב שבו ערן זהבי היה הכל חוץ ממדוייק, יובאנוביץ' התעלה - והשאיר את מכבי ת"א בתמונת המאבק. המסקנה עבור כולנו? לנשום.

המפסיד: אצטדיון דוחא - כשהוא הוקם, לפני 17 שנה (מדהים כמה הזמן עובר מהר), בסכנין חלמו על מבצר. אצטדיון ביתי גועש ורועש עם אלפי אוהדים שיהפוך ללב של הקבוצה הבכירה במגזר הערבי. המציאות? לא רק שהאצטדיון הוא סיוט עבור קבוצות יריבות, הוא גם סיוט עבור הקבוצה שהוא אמור לשמש לה בית. 12 משחקי בית קיימה סכנין העונה - היא ניצחה רק בשניים מהם. רק ארבע קבוצות מחזיקות במאזן ביתי זהה או גרוע - שתיים מהן, ריינה ונס ציונה, לא באמת מארחות בבית שלהן (ריינה נודדת לנוף הגליל, נס ציונה מארחת את משחקי הבית במושבה). ייתכן מאוד שזה היה ההבדל בעונה הזאת בין פלייאוף עליון, שהיה עוזר לקבוצה גם להתייצב כלכלית, לבין עוד פלייאוף תחתון אפור ומבאס. המשימה האסטרטגית של סכנין בשנים הבאות היא לנסות ולהרים מחדש את המגרש הביתי שלה. בלעדיו, יהיה לה קשה לשרוד.

השם החם: צ'ארון שרי - מאז עזיבתו של נטע לביא, מכבי חיפה משוועת לדמות מנהיגותית אלטרנטיבית. מישהו שייכנס לנעליים הגדולות - ושרי שוב היה שם, נגד בית"ר. לא רק בשער שכבש ובתרומה המקצועית שלו, אלא בעיקר בשקט הנפשי שלו. חיפה היתה מאוד עצבנית אמש, בחיפושיה אחר המהפך - לרגעים מסוימים, היה נדמה שהעצבים האלה אפילו גוברים על השכל הישר מבחינתה. אבל היה משהו ברוגע של שרי, שהצליח להעביר את הדקות המתסכלות - עד השער, שהובקע מרגליו של אתם-יודעים-מי. לפעמים, שרי הוא כל ההבדל בין נקודה מתסכלת לשלוש נקודות של אנחת רווחה.

המספר החם: 21 - בדרך כלל, רן בן שמעון משחק עם שלושה בלמים. הפעם, הוא בחר במערך אחר, והשאיר מאחור רק שניים - טימותי אוואני וננאד סבטקוביץ'. אבל כששני בלמים עושים עבודה של שלושה, מי צריך שלושה? אוואני וסבטקוביץ' סיפקו הופעה הגנתית לפנתיאון, עם לא פחות מ-21 חלוצי כדור (11 לסרבי, 10 לאוגנדי), שהשאירו את ההתקפה של הפועל תל אביב חסרת אונים (בלי אף כדור למסגרת במחצית השנייה). יש לאשדוד כוח רב עוצמה בקו האחורי, וייתכן שזה עשוי להיות מה שגם ישלח אותה לפלייאוף העליון.

אל תשכחו את: האלימות המשטרתית - כי גם אתמול, נתקלנו שוב בתמונות העצובות של אוהדי כדורגל שבאו לראות משחק - הפעם אוהדי בית"ר ירושלים (אבל קודם אלה היו אוהדי הפועל ת"א, ומכבי ת"א, ומכבי חיפה, וכל קבוצה שיש לה קהל בישראל)  - וצריכים לחטוף בעיטות על לא עוול בכפם. אולי דווקא בתקופה שבה שאלת אכיפת החוק ומערכת היחסים בין אזרח לשלטון עולות כל כך הרבה לאוויר בעולם, אפשר גם לנצל את זה כדי לשאול: איך אפשר לאזן בין הרצון המשטרתי (המוצדק) לשמור על הסדר, ובין היכולת שלנו לדעת שהם לא משתמשים בכוח הזה לרעה? אולי, באחרית הימים, נקבל על זה תשובה. בינתיים, כנראה שנידונו לראות שוב את התמונות המזעזעות האלה, כל שבוע מחדש.