שתי גדות לירדן: חשבון הנפש לגבי שועה

לפינה שאתם קוראים עכשיו אמנם קוראים "מחוץ למסגרת", אבל יש מישהו שכבר המון זמן נמצא חזק בתוך המסגרת: קוראים לו ירדן שועה, והוא נמצא בפריחה חסרת תקדים. כל מי שרואה משחק של בית"ר ירושלים יכול להתרשם מכך - כמעט כל נגיעה בכדור של מספר שבע היא אמנות. כל מסירה שלו מגיעה לכתובת, וכמעט כל פעולה מייצרת משהו חיובי במשחק.

זה בא לידי ביטוי גם במספרים - שועה הוא מלך הבישולים של הליגה עם 11 (בכך כבר עבר את מספר הבישולים של עומר אצילי, שהוביל את כל העונה שעברה עם 10), ובשבועות האחרונים הוא גם החל למצוא את הרשת - שער מול הפועל ב"ש בהפסד 3:2, שער מול עירוני טבריה בגביע המדינה ושער מול מכבי תל אביב. בינתיים רק במצבים נייחים, אבל אפשר להניח שבהמשך יבואו גם שערי שדה.

ויחד עם העונה הטובה בקריירה שלו (לכל הפחות מאז עונת הפריצה ב-18/19, אם לא בכלל), הגיע גם חשבון הנפש של שועה: בשבועות האחרונים, הוא ערך סדרת ראיונות (גם כאן) שבהם הוא פתח את הפצעים מהעבר, כולל גם את הרגעים שהוא טעה. ולא פעם גבה ליבו של שועה; הוא חשב שהוא יכול לעמוד מעל המאמנים, הוא התנהג בצורה רעה מאוד ולא מכבדת, ובמידה רבה הרוויח ביושר את הספקנות שהיתה כלפיו עד הנה.

אבל ההצלחה שלו היא לא רק נוק אאוט לטעויות שלו, אלא גם לטעות יסודית שלנו - כמתבונני ושוחרי כדורגל: הנחרצות. הרצון לקבוע מסקנות מיידיות, לחרוץ גורלות ולסמן אשמים. כי שועה, למרות שהוא רק בן 23, קיבל חותמת מאוד ברורה בתחילת העונה הזו. כזו של כישלון. של שחקן שאי אפשר לאמן, שלא יכול להצליח, כ"שחקן גמור", כמו שאומרים האומרים. אחרי שלא הצליח במכבי חיפה (כמו רבים לפניו ואחריו), נוצרה תחושה ששועה הוא כבר מקרה אבוד. לא מעט אנשים, כולל עבדכם הנאמן, הגדירו את בית"ר כ"הזדמנות האחרונה שלנו".

אבל בסופו של דבר, שועה הוא בסך הכל בן 23. יש לו עוד המון שנים לקריירה, והמון זמן להתפתח. השמועות על מותה של הקריירה שלו לא רק היו מוקדמות, הן גם לא ממש היו חכמות. כי כששועה מרוכז בכדורגל, כולם ידעו (וראו זאת גם בימים הכי שחורים שלו במכבי חיפה), יש לו יכולות נפלאות. כאשר יש מאמן (כמו יוסי אבוקסיס) שמצליח לראות את הכדורגלן שבו, מעבר לתדמית הפרובלמטית, אתה מקבל את מה שבית"ר מקבלת מתחילת העונה.

וזה יותר גדול משועה - העובדה שאנחנו רואים כדורגלנים מגיל מאוד צעיר (שהולך ויורד עם השנים), גורמת לנו - במידה רבה - לשפוט אותם מהר מדי. רדיפת מבחן התוצאה כחזות הכל לא פעם באה בעוכריהם של כדורגלנים בגיל צעיר, שלא מקבלים את הזמן ואת מרווח הנשימה כדי לטעות. מאחר שהם משחקים בבוגרים מגיל צעיר, יחד עם שחקנים מבוגרים יותר, אנחנו נוטים לשכוח את הפער - ושאף אחד מאיתנו לא היה בדיוק "פיקס" בשנים האלה של החיים.

לא כולם קיליאן אמבפה. לא כולם אוסקר גלוך. לא כולם פלה. מעטים הם יחידי הסגולה שמצליחים כבר מגיל 17 או 18 לממש את ההבטחה שברגליהם, להיות ישרים כפלס וצחים כשלג, לא לטעות ולא לפשל בשום צורה, ולהיות עילאיים. יש כאלה שהדרך שלהם לפסגה היא יותר איטית, ורצופת מכשולים. כאלה שצריכים לשחק עוד שנה, ולקבל את הליטוף ואת התמיכה דווקא כשקשה, כדי להתפתח להיות כדורגלן מוצלח והישגי.

רק אנשים שגדלו בשנות התשעים זוכרים מה יוסי בניון היה בגילאים הצעירים שלו, בהפועל באר שבע ובתחילת הדרך במכבי חיפה - שחקן עם תדמית של פרחח, כזה שמניף אצבעות משולשות לקהל, בועט בשחקנים, וכמובן - מסרב לצאת בחילוף. האימג' האייקוני שלו רב עם מאמן מכבי חיפה, אלי כהן "השריף", הוא אימג' מכונן בקריירה של בניון - מכיוון שמאז אותה הטעות, הוא התיישר. כבר בעונה אחרי הוא התמקד בכדורגל, ונתן עונה גדולה בדרך לאליפות עם הירוקים ואברהם גרנט כשהיה בן 21. אחר כך? השמיים הם הגבול.

רוצים דוגמא יותר מרחיקת לכת? לכו אל סטפן קרי. מי שנחשב היום לאחד השחקנים הטובים בעולם, לא נחשב ככזה בגילאים הצעירים. הוא נבחר בדראפט 2009 במקום השביעי אמנם, אבל לקחו שש שנים ארוכות עד שהוא זכה בטבעת אליפות ב-NBA עם הגולדן סטייט ווריירס. גם בשש השנים הללו הוא היה טוב, אבל הוא היה צריך לפלס את דרכו, ולמצוא את הסביבה הנכונה (והמאמן הנכון - סטיב קר), כדי להפוך משחקן סביר בליגה - לכוכב בינלאומי. קרי לקח אליפות ראשונה רק כשהיה בן 27. אפילו מייקל ג'ורדן, ישמור השם (ויקלע שלשה על הפרצוף שלך) זכה באליפות הראשונה שלו בגיל 28.

וחוץ מזה, מי מאיתנו ידע בדיוק מה הוא רוצה להיות בגיל 17 או 18? מי מאיתנו לא עבד בעבודות שהוא לא סובל, במקומות שהוא רק רצה לברוח מהם? מי מאיתנו לא טעה אלף פעם - בחברים שלו, באנשים שסמך עליהם, בהחלטות כלכליות, באלף ואחת שטויות אחרות שעשינו כשהיינו צעירים? גם ירדן שועה טעה. לפעמים טעה בגדול. אבל זה לא מבטיח שאין לו הזדמנות לשנות את סוף המחזה.

יש אנשים שהקריירה שלהם היא לא קו ישר. היא לעתים מלאה בעליות ובמורדות, רגעי שיא ורגעי שפל. כמו החיים של כולנו. והחובה שלנו, סביב שחקנים כאלה (כולל כאלה שמסתובבים לנו כרגע מול העיניים ואנחנו מטילים בהם ספק), לקחת נשימה ארוכה - ולהבין שזה לא הסוף. שלפעמים, הטעויות והמשגים שעושים שחקנים צעירים הם בסך הכל הדראפט הראשון בדרך לסרט שיהמם את כל העולם.

ויכול להיות שההצלחה של ירדן שועה תיתקל גם במהמורות בהמשך. העובדה ששועה נותן כדורגל מרהיב עכשיו, לא מבטיחה שבעוד חודש, חצי שנה או שנה המצב יהיה דומה. כדורגל, כולנו יודעים, הוא עסק מאוד נזיל ומשוגע - ודינמי לאלף כיוונים. מי כמו שועה יודע את זה על בשרו. אבל גם את התהליכים האלה צריכים לקבל בהבנה, להפנים שאלה בסך הכל התפתלויות אופייניות לחיים של בני אדם. לא יותר ולא פחות מזה.

אנחנו חיים בתקופה שבה הכדורגל הוא המוצר המסוקר ביותר אי פעם. הכדורגלנים הפכו לג'וב הקשוח ביותר שקיים בעולם - כאלה שמיליוני עיניים עוקבות לא רק אחרי מה שהם עושים עם הכדור, אלא גם מה הם אוכלים, מה הם שותים, לאן הם יוצאים לבלות אחרי הפסד (החרפה!), איך עבר עליהם האימון ומה דעתם על ביטול עילת הסבירות. וזה הופך את הכדורגלנים, כמו את כולנו, ליותר חשופים לביקורת. זה ברור וזה מובן, כולנו נמצאים בתוך הלופ הזה. כולנו, בסוף, נמדדים במבחן התוצאה. גם כותב שורות אלה.

אבל מתחת לכל הציניות והביקורתיות, אנחנו צריכים להסתכל על השחקנים הצעירים עם קצת יותר אמפתיה. לתת להם את הצ'אנס להתנסות, ליפול, אפילו לטעות (ירחם השם), כדי שיום אחד הם יהפכו לפרח מלבלב.

לא תמיד אהבתי את ירדן שועה - אני מודה שפעמים רבות, גם אני נפלתי ברצון הזה לראות תוצאות מיד. אבל גם הוא השתנה עם הזמן, והפך לשחקן שכיף לראות אותו על המגרש. דווקא בגלל הקושי. דווקא בגלל התקופות שבהן הוא הוספד. זה לא רק ניצחון גדול עבורו, זה גם ניצחון עבור כל מי שנאבק עם הציפיות, כל מי שלא תמיד הלך בתלם, כל מי שלא הצליח להצליח תמיד.

כי הדרך ארוכה, אבל ללכת בה זה לחיות.