לגמור את זה יפה: מכבי חיפה, תני לנטע לביא ללכת

פרידה היא אף פעם לא דבר פשוט. לא מאדם שאהבת, לא ממקום שהיית בו כל חייך - וגם לא מכדורגלן אהוב ונערץ. היא מאלצת אותנו להתמודד עם המציאות, עם החיים שגורמים לנו להבין שדברים כל הזמן משתנים. ספורט הוא אמנם עולם מקביל לזה של המציאות, אבל לפעמים הוא נותן לנו את התחושה הפסיכולוגית שיש בסיס יציב - שיש "משהו לחזור אליו". שבתוך מציאות שהיא לפעמים כאוטית, יש סדר לפחות בתחום אחד - בסוף היום, תמיד תהיה לנו הקבוצה.

ולמכבי חיפה תמיד יהיה את נטע לביא.

והאמת היא שאפשר להבין את המועדון, שמסרב להתנתק מהקפטן שלו. לביא הוא אבן יסוד במכבי חיפה הנוכחית, המשגשגת, של ברק בכר. על המגרש ומחוצה לו, ביחד עם אנשים נוספים (ברק בכר, צ'ארון שרי ועומר אצילי בראשם), הוא הצליח להוציא את מכבי חיפה מתקופת שיממון ארוכה, ומתחושה שמדובר במועדון חסר תועלת - ולהחזיר אותה לפסים של מועדון יצרני, איכותי והישגי. המהפך שעבר עליו הוא, במידה רבה, המהפך שעבר על מכבי חיפה.

שמונה שנים הוא במכבי חיפה כשחקן בוגרים. 13 שנה במועדון בסך הכל. זו כבר חתיכת חיים, בוודאי לבנאדם בן 26. וברור לכל, שלשני הצדדים, הפרידה הזו היא לא פשוטה. ובכל זאת, היא הכרחית.

מכבי חיפה צריכה לשחרר את נטע לביא. להכיר בכך שהפרק המפואר שלו בתולדות המועדון הסתיים, לתת לו את ברכת הדרך - ולאפשר לו להגשים את עצמו מקצועית וכלכלית בליגה היפנית. ההתעקשות של הירוקים לשמור אותו "רק לעוד משחק אחד" (התעקשות שנמשכת כבר ארבעה משחקים), מעבר לעובדה שהיא עלולה לסכל את האופציה שלו להתקדם ולהרוויח סכומים גבוהים משמעותית, היא גם ניסיון לכפות את עצמה על דרכו של עולם. וזה, כפי שלמדנו לא פעם בספורט, אף פעם לא נגמר טוב.

מכבי חיפה נתנה המון לנטע לביא, אבל גם נטע לביא נתן מעצמו לא מעט עבור המועדון הזה. מהקרבה חסרת פשרות על המגרש, ועד העובדה שהוא כבר היה אמור לעזוב את מכבי חיפה לפני כמה שנים (לטובת צסק"א מוסקבה) - ובכל זאת ויתר, כדי לנסות ולקחת אליפות עם הירוקים. אחרי שהוא הצליח, והוביל את המועדון לאליפות נוספת (אולי בדרך לשלישית), ואפילו הוביל אותה לליגת האלופות - אפשר להגיד לו תודה, ולשלוח אותו לדרכו. זה הדבר המוסרי וההגיוני ביותר לעשות, עבור מישהו שעשה לך כל כך טוב במשך כל כך הרבה שנים.

הכדורגל שלנו מלא בסיפורים על סמלים שסיימו לא טוב עם קבוצות האם שלהם. קריירות ארוכות ומלאות אהבה שנגמרו בתחושת כישלון, בסכסוך עם האוהדים ו/או ההנהלה - בקיצור, מקום שבו לא היה סוף טוב. אבל כאן יכול להיות סוף שכזה, גם אם הוא לא קורה בסוף העונה. הסיפור של נטע לביא במכבי חיפה צריך להסתיים עם כבוד - עם אצטדיון שלם שמודה לו בשמחה, עם הקפטן כשהוא מוחא כפיים וממשיך לשלב הבא בחייו. כך מכבי חיפה ידעה להיפרד מלא מעט שחקנים בעבר, וכך ראוי שהיא תיפרד מהשחקן הכי משמעותי שלה בדור הנוכחי.

המערכת המקצועית במכבי חיפה כבר הוכיחה שהיא מסוגלת להתמודד גם עם שינויים קיצוניים. היא תוכל למצוא את המחליפים המתאימים ברמת הדשא, ושחקנים אחרים יצטרכו לגדול לתוך הוואקום הזה ברמה המנהיגותית והקהילתית. ובדיוק בגלל זה, ההתעקשות על עוד משחק שנטע לביא ישחק בו - היא לא ברורה. ההסתכלות על הטווח הקצר - הרצון לנצח את המשחק הקרוב, בעזרת שחקן טוב ואיכותי - מאפילה כאן על הטווח הארוך.

כי אף אחד לא רוצה מישהו שלא משחק אצלך בלב שלם. גם אם הוא הקשר האחורי הטוב בליגה. כל הקשר בין מכבי חיפה ללביא, עד היום, התבסס על אהבה הדדית עמוקה. על קשר שהוא מעל הכל רגשי. אם הרגש הזה יתנתק בגלל סיבות אגואיסטיות, שני הצדדים ייפגעו. לביא ייפגע מסיבות ברורות, אבל גם מכבי חיפה תכיל בתוכה אדם שלא רוצה לשחק אצלה באמת.

כמו כל מי שראה פעם את "שר הטבעות", אין דבר יותר מבאס מסיפור שנמשך יותר מדי. הסיפור של נטע לביא ומכבי חיפה הגיע לסיומו, ברגע שלביא מצא לעצמו אופק חדש בחיים. אל לה למכבי חיפה לנסות ולמשוך את הסוף, ובדרך לסכן את האפשרות לסגירת מעגל. הקפטן שלה ייפגע מזה, היא תיפגע מזה, ואף אחד לא ירוויח.

פרידה היא לא דבר פשוט. בטח לא משחקן שהיה כל כך משמעותי בבנייתו של המועדון מחדש, בעיצומה של תקופת שיא מקצועית שאין לתאר - עונת 22/23 היא עונה חלומית עבור כל אוהד מכבי חיפה. עונה שבה היא מגיעה לליגת האלופות (ומשחקת כדורגל בשלב הבתים), ומחברת את זה עם מסע נצחונות נהדר גם בליגה. ויש רצון, מובן, שזה יימשך לנצח. שלביא יפרוש במדים הירוקים, שהסוף הזה יהיה מושלם והוליוודי.

אבל פרידה היא חלק מהחיים. היא אמנם נכפית עלינו, אבל היא גם חשובה כדי להמשיך הלאה. גם אם זה מרגיש בטרם עת, זו השעה של מכבי חיפה למצוא לעצמה גיבורים חדשים. כאלה שיסחבו את העגלה הארוכה הזו, שהחלה באמצע שנות השמונים עם ארמלי וסלקטר ורוזנטל ושלמה שרף, דרך ברקוביץ' ועטר ואלון מזרחי, ועד אצילי, שרי או נטע לביא. הסוף של נטע לביא הוא לא רק עצוב, אלא הוא גם הזדמנות להתחיל ולכתוב את הסיפור הבא.

"...ואם פרידה
אז שיהיה שלום בינינו
אם כבר שלום
אז שיהיה מי שישמור עלינו
ואם עוזבים נשאיר את הכול מאחורינו
עד היום שמישהו יפגיש בינינו..."