עידן חדש בבית"ר ירושלים או עוד אלי טביב? המבחן של ברק אברמוב

למרות שהוא בעיקר זכור בזכות השערוריות שיצר, אלי טביב הפך לאחת הדמויות הכי חשובות בהיסטוריה המודרנית של בית"ר ירושלים. סוג של אירוע מכונן, שכל מה שהגיע אחריו מיד עמד להשוואה לעומת מה שהיה בעידן של טביב.

זה לחלוטין לא מקרי. טביב הוא אחד הפספוסים הכי גדולים שהיו לבית"ר בגזרת הבעלות. אדם עם חושים עסקיים ומקצועיים שמזכירים את אלו של משה דדש, אבל אטימות לסביבה ולהתאמות הנדרשות ממנו בצורה שלא דומה לאף אחד אחר לפניו. סוג של גאון עממי, שתמיד מגיע הכי קרוב שאפשר אל שערי התהילה, אבל תמיד נשאר מחוץ לגן עדן, רק כי לא היה מסוגל לחבר בין הרעיונות שלו למקום שבו נמצא.

ההשוואה הזו ליוותה לא מעט את עידן משה חוגג בבית"ר ירושלים, וכעת היא אורבת לפתחו של ברק אברמוב. הפתיחה המרשימה של בית"ר תחת אברמוב יוצרת, אפילו, דמיון מפחיד בין המקרים. לעומת חוגג הבזבזן הלא חכם במיוחד, אברמוב מזכיר הרבה יותר את טביב. הנה, לבית"ר יש שוב בעלים שפוי כלכלית, שמנצל את טיפשותו הרבה של שוק השחקנים הישראלי. את שפיכת הכספים הלא נורמלית. את החיים מעבר ליכולת האמיתית של רוב הקבוצות. את הצורה שבה הסוכנים הישראלים משטים במאמנים ובבעלים. את רכבת ההחתמות והשחרורים, וכל השחקנים שנפלטים החוצה כתוצאה מכך, בשם מירוץ החימוש המוגזם של הקבוצות הבכירות בכדורגל הישראלי.

החושים של אברמוב הוכיחו את עצמם מהרגע הראשון: הוא קלט את דנילו אספריה אחרי שלא קיבל הזדמנות הוגנת בהפועל באר שבע. הוא הסתער על יאון ניקולסקו אחרי שקבוצות אחרות בכדורגל הישראלי סירבו לגעת בו. הוא (והמאמן הנהדר שלו) הצליחו להוציא בינתיים את העונה הכי טובה בקריירה של ירדן שועה, למרות כל הסטיגמות שהדביקו לו קבוצות ומאמנים קודמים. זרים זולים עם אופק לעתיד הגיעו. צעירים שהתחבאו בפינה קיבלו צ'אנס ראוי. המאמן יצר היררכיה חכמה שמחפה על המון חורים שיש עדיין בסגל שנבנה טלאי אחרי טלאי.

והנה, באורח פלא, או שלא, בית"ר ירושלים שוב רואה אופק אחר, כמו בלא מעט עונות מוצלחות של אלי טביב. לקבוצה יש כוכבים, יש עוגנים, יש שלד, יש בסיס ללכת איתו קדימה. יש תקווה. כעת רק נשאלת השאלה: האם אברמוב יפנה לכיוון קצת אחר בצומת הזו, או כמו טביב, יזרוק הכל לפח רק כדי להתחיל שוב מהתחלה בשם החסכון הקפדני.

במצבים כאלה, כזכור, טביב מכר את כל מה שהיה אפשר. השאיפות של האוהדים והגאווה של המועדון לא הזיזו לו, רק האגו האישי שלו וחשבון הבנק. אברמוב, בניגוד אליו, לא מחזיק בפוטנציאל מכירה גדול במיוחד כמו אצל טביב, בטח כשיש לך שחקנים כמו אספריה שהם קרובים יותר לסוף הקריירה מאשר לתחילתה.

אבל זה עדיין לא פותר את אברמוב ממבחן טביב. כי הבעלים השנוי במחלוקת מהעשור הקודם סירב בעקשנות מקוממת להעלות את השכר של הכוכבים שגילה ויצר. טביב אהב את השחקנים שלו רק בשלב שבו הם פנויים ונואשים לגאולה. אבל אחרי שהוכיחו את עצמם, טביב סירב לשנות את פילוסופית השכר של בית"ר ירושלים.

אברמוב, בקרוב מאוד, יראה לנו האם הוא פתוח ללמוד מהלקחים האלה. האם הוא מסוגל להשאיר את אספריה לעוד עונה או שתיים. האם הוא מוכן להציע לניקולסקו חוזה חדש שישאיר אותו לאורך זמן במועדון, למרות שקבוצות ישראליות אחרות כבר מפתות אותו עם סכומים נאים. האם הוא מבין איך משאירים את ירדן שועה ונהנים מהפריחה שלו לאורך זמן מהותי. האם הוא מסוגל לקחת הצלחה רגעית ולהפוך להצלחה ממשית.

שלא תטעו, אברמוב לא צריך להפוך פתאום לסוג של אלונה ברקת. הוא גם לא רוצה. הוא יתרסק אם ינסה להתחרות בשוק של הקבוצות הגדולות. אבל בין טביב, שלא היה מוכן לעשות מאומה כדי להשאיר שחקנים כמו עומר אצילי או איתי שכטר, לבין מה שקורה כעת אצל הקבוצות הגדולות, יש המון שטח אפור. בשטח האפור הזה בית"ר של אברמוב צריכה לחיות בכבוד. בית"ר של אברמוב צריכה לגבש לעצמם מדיניות שכר ורכש שהיא סוג של שלב ביניים בין הקמצנות של טביב לבזבזנות של ימינו. מדיניות שכר ורכש שתשאיר את השחקנים המצליחים לפרק זמן מהותי ותחזק אותם בשחקנים הנכונים כדי להיות קבוצת צמרת. צורת חשיבה שתכיר בכך שקבוצה כמו בית"ר לא יכולה יותר להשאיר את כל הכוכבים שהיא יוצרת, אבל גם לא לאבד את כולם בבת אחת.

משה דדש, אולי המנהל המבריק ביותר בהיסטוריה של בית"ר המודרנית, ידע בלא מעט עונות למצוא את שביל הזהב הזה. למרות שגם היו לא מעט מגרעות, דדש ניצל היטב את חוסר ההגיון של שוק השחקנים הישראלים ויצר בשנות ה-90 את הקבוצה הכי טובה שהיתה בירושלים.

אברמוב הוא אוהד בית"ר והוא בוודאי זוכר זאת היטב. הגאווה הבית"רית זורמת בעורקיו. אם הוא יחבר אליו חוש עסקי מפותח, מותאם יותר למציאות הנוכחית בטדי, הוא יוכל להחזיר את בית"ר ירושלים לימים בהם היתה חברה לגיטימית בצמרת הכדורגל הישראלי. לא, לא עוד קבוצה שמסוגלת להיאבק בכל עונה על האליפות כמו פעם. אבל בהחלט מועדון שיוכל לחלום על צלחת פעם בעשור. טביב יכול היה להיות האיש שיעשה זאת אבל סירב להשתנות במקומות שהיה צריך. כעת האתגר הזה עובר לאברמוב.