למען העתיד: חשיבות משחק הצהריים של בית"ר ירושלים

על פי ההגדרה המילונית, "מועדון כדורגל" הוא קבוצת אנשים שעובדת ביחד כדי לעסוק בספורט - במקרה הזה, בענף ספציפי. אני רוצה להציע הגדרה אחרת: מועדון כדורגל, בהרבה מאוד מקרים, הוא חבורה של אנשים שמתכנסים סביב רעיון משותף. מה שמלכד אותם הוא התמיכה בקבוצה הבוגרת, שהיא השפיץ - המקום שבו כל הערכים מתממשים במבחן המעשה. אבל היא לא הכל - מועדון הכדורגל הוא משהו שמקיף לא רק שחקנים בוגרים, אלא גם נוער, ילדים ונשים שמשחקים עם אותו הלוגו ועם אותם הצבעים - והוא מכיל גם את הקהל. את קבוצת האנשים ביציע, שמספקים את הדלק הרעיוני כדי שכל הדבר הזה יתממש.

והרי אין קלישאה יותר חזקה מאשר "אין כדורגל בלי אוהדים". האוהדים הם לא רק תפאורה למוצר עצמו, הם חלק יסודי בקיומו. בלעדיהם (ואת זה הרגשנו היטב במהלך נגיף הקורונה הארור), המשחק הופך לעירום - לחסר כל משמעות. ללא הקהל, הוא מעוקר מהרוח החיה שמאחורי השחקנים על הדשא. עלייתה וקריסתה של ה"סופר ליג" האירופית היא דוגמא מצוינת לכך - מקרה שבו בעלי הקבוצות והתאגידים חשבו שהם יוכלו להנדס את הענף כרצונם, אבל אז הבינו שבלי תמיכת הקהל (וספציפית הקהל האנגלי) - המהלך לא יוכל להצליח.

בזמן האחרון, נוצר דיון גדול במועדון הכדורגל בית"ר ירושלים. הנושא שעל הפרק הוא שעות המשחקים. קבוצה של אוהדי בית"ר, שמי שהובילה אותה ברמה התקשורתית היתה העיתונאית מאיה חסון-קראוס, דחפה לכך שלפחות מספר משחקים של הקבוצה ישוחק בתוך השבת, בשעת צהריים מוקדמת. בשנה האחרונה, באופן מבורך, מנהלת הליגות החליטה להכניס את השעה 15:00 בצהריים כשעה שבה ניתן לשחק כדורגל. כל אוהדי הקבוצות הגדולות כבר זכו לחזות בקבוצתם בשעה הזו - הפועל ב"ש, מכבי ת"א, מכבי חיפה, הפועל ת"א, ורק בית"ר עדיין לא.

כל זה הולך להשתנות מחר (שבת). בשעה 15:00, באצטדיון טדי בירושלים, תישמע שריקת הפתיחה למשחק בין בית"ר ירושלים לסקציה נס ציונה. בפעם הראשונה אחרי עשרות שנים, בית"ר תשחק באור יום. וזה לא עניין של מה בכך, ובוודאי לא משהו שעבר בלי מחלוקת. הפסיפס האנושי של אוהדי בית"ר הוא כזה שמכיל בתוכו לא מעט אוהדים שומרי מסורת, כאלה שלא יכולים לראות משחק כדורגל בשבת. והם בהחלט נפגעים, במידת מה, מהמהלך הזה - אבל כל עוד הפגיעה היא מידתית, המהלך הזה הוא מתבקש. לפחות לדעתי.

כי מועדון כדורגל הוא, בסופו של דבר, סיפור שעובר בין הדורות. המנהג שבו אבא לוקח את הילדים שלו לאצטדיון, וחושף בפניו את פלא הכדורגל, נראה לנו טריוויאלי - אבל למועדונים רבים הוא הישרדותי ממש. כי הילדים שבאים לאצטדיון בפעם הראשונה ומתלהבים, יהפכו ברבות השנים לאוהדים בעצמם. לכאלה שירכשו כרטיסים, אולי אפילו מנויים, ויספקו את הכוח הכלכלי שעליו המועדון ירוץ הלאה. יום אחד, גם הם יהיו אבות והם יקחו את ילדיהם באותה הדרך, יעלו אל אותו היציע וישבו לראות משחק של הקבוצה שלהם. זה סוד הקסם.

אבל בשנים האחרונות, האפשרות לאב לבוא למשחק עם ילדיו הופכת לקשה בהרבה. כאשר משחקי הכדורגל נערכים, ברוב המקרים, לאור זרקורים; כלומר בשעות הערב, לעתים בשעות הערב המאוחרות, מאוד קשה להסדיר את המשחקים עם מערכות השעות של בתי הספר - עם הדבר העיקש הזה, שנקרא החיים עצמם.

ובדיוק בגלל זה, האפשרות לקיים משחקי כדורגל בשבת בצהריים פותחת צוהר לציבור ענק של אוהדים לעתיד. יותר משחקים בשעות שכאלה יאפשרו ליותר מגוון של אנשים להיכנס ליציע, לזרוע את הזרעים של אהבת הכדורגל - אלה שביום מן הימים יוכלו להפוך לפרח מלבלב. גם מי שרוצה להיאבק בתופעות שליליות, כמו אלימות או גזענות, יוכל להתברך בעובדה שמגוון יותר רחב ימלא את היציעים. זה ימתן את האווירה ויהפוך את הכדורגל למשהו טוב יותר. בכל הרמות.

ועל דרך השלילה, מועדון שבו אב לא יכול לקחת את ילדיו למשחק - הוא מועדון שחי על זמן שאול. הוא אולי יחיה בטווח הקצר, כי הכסף ימשיך לזרום וכוח האינרציה הטבעי של הכדורגל ישאיר את המפעל בחיים. אבל לאורך זמן, מועדון לא יכול לשרוד ללא אוהדים. בעלי הון הם אולי אנשים חזקים מבחינה כלכלית, אבל גם להם בסופו של דבר יישבר הגב מלסחוב את העגלה לגמרי לבדם. בלי הקהל, דינו של כל מועדון כדורגל - בסופו של דבר - להיעלם.

וזה נכון על אחת כמה וכמה בבית"ר ירושלים. בית"ר היא מועדון שנמצא זמן יותר מדי רב על הגבול שבין חיים למוות. גם הסיטואציה הכלכלית סביבו, וגם שאלת הזהות והקהל, העמידו אותו לא פעם בפני סכנה קיומית. איך פותרים את זה? גם עליי השאלה הזו גדולה. אבל זה מתחיל במשחקים כמו שיקרו מחר בטדי. כאלה שיוכלו להביא ליציעים דור חדש של אוהדים, שיורידו קצת את אווירת המיליטנטיות והאלימות. במילים פשוטות, לפעמים דווקא את סוג הקהל הזה צריך כדי לזכור שכדורגל הוא כיף.

וכשאווירת הכיף תנצח את הרעל והשנאה שפעמים רבות מתנקזות למגרש, כולנו נרוויח. אוהדים, מאמנים, שחקנים, גופי תקשורת. ולכן, טוב שבית"ר בחרה סוף סוף להסיר את המסך הזה - ולשחק כדורגל בשעות שפויות יותר. זו נשמעת כמו סוגיה טכנית, אבל היא חשובה באמת. גם אם ילד אחד יבוא לטדי במשחק הזה, יראה את דנילו אספרייה מלהטט על האגף, את ירדן שועה מספק עוד מסירה מדהימה, את ניקולסקו כובש ורץ לקהל הסוער, ויתאהב - הרווחנו בענק.