השראה מהמונדיאל: השחקנים באו להנות מכדורגל

הכדורגל הישראלי חזר מפגרת המונדיאל ב"רבאק". סיבוב ח' של הגביע היה מעניין יחסית (מחזיקת הגביע הודחה, הפועל ת"א בחוץ, מהפך של מכבי ת"א וערן זהבי), ומחזור הליגה כולו היה בסימן התפוצצות - שני משחקים שבהם נכבשו ביחד 15 שערים (!).

ואפשר בהחלט לחשוב שמדובר בצירוף מקרים, אבל אני רוצה להציע הצעה יותר נועזת: ההתפוצצות של הכדורגל שראינו בחודש האחרון בקטאר (וזה עוד לפני הגמר), סיפקה לשחקנים השראה. הם באו רעבים יותר להוכיח, ואולי גם עם רצון יותר ליהנות מהמשחק. ברור שזה בא על חשבון משחק הגנה (שפשוט לא היה קיים בשני המשחקים, כל התקפה היתה שווה גול) - אבל אי אפשר בלי לוותר על משהו.

דווקא אחרי שכבשנו את המרחקים, והתבשמנו בניחוחות ובטעמים של המונדיאל - הבנו כמה הבית הוא הדבר האמיתי. למרות הכל.

1. בית"ר. בכתבה המפורסמת סביב פרוייקט "הקבוצה של המדינה", בין היתר נגעו גם בבית"ר של סוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים. חנן אזולאי, ששיחק אז בהגנה של בית"ר, סיפר במהלך הכתבה על דיאלוג שהיה לו עם המאמן דאז דרור קשטן, שבו התלונן שהוא נשאר בהגנה רק עם שלושה שחקנים. וקשטן, לפחות לפי אזולאי, ענה לו: "מה הבעיה? תחטפו שניים, תתנו ארבע".

וזה, גבירותיי ורבותיי, ה-DNA של בית"ר ירושלים. יש קבוצות שהזהות שלהם כוללת הישגיות, אירופה, ווינריות - בבית"ר, כמו תמיד, שולט הבלאגן. בין אם הוא בקומות הניהול, ביציע או על הדשא - העסק תמיד רוחש פעילות. אין רגע שקט, והמשחק מול מכבי נתניה אתמול היה סמלי במיוחד.

יש קבוצות בכדורגל הישראלי שמצב כמו 0:4 בדקה ה-31 היה מוביל אותן לניצחון של 1:6. רגוע, סולידי. יורדים להפסקה, נותנים את ה-0:5, מבהירים ליריבה שאין להם מה לעשות, מכניסים נערי פוסטר, תודה רבה שלום. אבל בית"ר? בפרפראזה על סדרת המופת "אוטובוס הקסמים" - מה פתאום? כי כמו שבית"ר היא מדהימה ברמה ההתקפית, ההגנה שלה היא פצצת זמן מתקתקת. וכך, רק שטויות אמיתיות של עדן קארצב ופלמאן גלאבוב מנעו ממנה הסתבכות בסדר גודל שלא ראינו הרבה זמן.

אבל בבית"ר, כמו בבית"ר, צריך ליהנות ממה שיש עכשיו - כי לך תדע מה יהיה מחר. והשלישייה הקדמית של בית"ר היא מהאיכותיות שיש לליגה שלנו להציע - בין ה"קלאס" (לפחות ברמה המקצועית) שיש לירדן שועה, הכוחניות שיש בדנילו אספרייה והחוש לשערים של יאון ניקולסקו מביאים את בית"ר, יחד עם השכונתיות החיובית והבלגן המובנה, לכדורגל כמעט מרגש. ואז ההגנה עושה שטות, והכל הולך לאיבוד.

בהתקפה לא צריך לגעת, אבל יוסי אבוקסיס - מאמן שבדרך כלל, ההגנה היא לחם חוקו - יהיה חייב לעבות את החלק האחורי שלו. ההחלטה להציב את אוראל דגני בקישור היא הברקה, אבל זה צריך לקרות לצד עוד בלם איכותי מאחור (אור זהבי, עם כל הכבוד, לא ברמה הזאת) ומעל הכל שוער חזק ויציב שישרה ביטחון על החלק האחורי. ואם את ההגנה אפשר יהיה לתקן, בית"ר תוכל להיות הרבה יותר רגועה. עד הבלגן הבא, כמובן.

2.חטואל. יש אנשים שהכל הולך להם בחיים. נכון, התמונה מבחוץ תמיד מורכבת, ולכולנו יש ימים רעים - אבל בהחלט יש תקופות שבהן הכל מתחבר. קצת כמו ג'רי סיינפלד בפרק הקלאסי "ההפך", שבו איליין זורקת לו שטר של 20 דולר מהחלון - ואז הוא מוצא אותו שוב בכיס האחורי. בספורט קוראים לזה "מומנטום".

וככה זה גם רותם חטואל; למספר 77 של באר שבע יש את זה בימים האלה, אולי אפילו בשנה הזאת (שתכף נגמרת). לפחות כלפי חוץ, הוא נראה כמו האנשים האלה שמצליחים לעלות על האוטובוס רגע לפני שהוא יוצא מהתחנה, אלה שמוציאים את הבקבוק האחרון מהמכונה, אלה שעוצרים את הנטפליקס שנייה לפני שהוא עובר לפרק הבא. אנשים שיודעים לנהל את הזמן, כדי שיעבוד לטובתם.

המספרים לא משקרים (לפחות לא במובן הזה) - חטואל שיחק 586 דקות העונה, וכבש תשעה שערים בליגה. בממוצע - שער כל 65 דקות. יון ניקולאסקו עשה את אותה הכמות כל 94 דקות. עומר אצילי? כל 127 דקות. מבין שחקני הפועל באר שבע, הוא נמצא במקום ה-14 בכמות הדקות - וראשון בכמות הכיבושים. מהמעט שהוא מקבל מאליניב ברדה, הוא עושה הכי הרבה.

הפועל ב"ש צריכה את רותם חטואל על המגרש. גם אם הוא לא תמיד הכי נוח לעיכול, אין בליגה מנייה בטוחה כזו מבחינת היכולת לסיים מול השער. אין שחקן שמסוגל לכבוש ביכולת הזו, ובכדורגל אתה צריך את השחקנים האלה על הדשא. כל פעם שהיא תנסה להסתדר בלעדיו, היא תתקשה. כשהיא איתו, היא יכולה להגיע הכי רחוק שאפשר.

3.בלומפילד. בסוף המשחק בין הפועל ת"א והפועל חיפה, כל השחקנים על הדשא נראו מובסים. ולכאורה - למה להם? הרי הרגע נגמר 3:3, באחד המשחקים היותר סוערים ומשוגעים שראינו העונה (לפחות עד המשחק שיגיע כמה שעות אחר כך בטדי). אבל כנראה שהשחקנים של שתי הקבוצות הבינו מה המשחק הזה מסמל.

יותר מכל, הפועל תל אביב והפועל חיפה הן קבוצות במשבר עמוק. משבר שהוא יותר גדול ממאמן או שחקן כלשהו. מדובר בשני מועדונים שלכאורה ניסו "לחגוג את שנת המאה שלהם" (הפועל ת"א העונה, הפועל חיפה בעונה הבאה) - אבל בפועל, רק המחישו כמה העבר נשאר בעבר, ההווה אפור והעתיד? לכו תדעו.

במקרה של הפועל ת"א, האש סביב סלובודאן דראפיץ' בוערת כבר לא מעט זמן - וכנראה שזה טבעי. אבל כשאתה מביט באמת ובתמים על הסגל הזה שיש בהפועל, אתה לא יכול להימנע מהשאלה: האם מאמן אחר היה מוציא מאוסף השחקנים הזה משהו טוב יותר? אם במקום שביט מזל היה שם ליעד רמות, האם הקבוצה הייתה משתנה דרמטית? והתשובה, בצער, היא לא. כי הפועל ת"א מלאה בשחקנים שלא מספיק טובים למועדון הזה, לפחות ברמת האספירציות והקהל.

והפועל חיפה? היא שוב נחלצת בעור שיניה מהפסד מביך. המשחק הזה היה תסריט שחזר על עצמו גם בגביע - מול איחוד בני שפרעם היא כבר הובילה 0:3 ו-2:4 (!), אבל ספגה 4:4 וניצלה רק בזכות תצוגת פנדלים של אוהד לויטה. גם בבלומפילד, היא כבר הובילה 1:3 - אבל ספגה שני שערים והיתה יכולה גם לאבד את המשחק לגמרי. משהו בסף השבירה של הפועל חיפה, שהיה אמור להשתפר תחת רוני לוי (מאמן שידוע בכך שהוא יציב ונטוע בקרקע), נראה רק יותר שביר.

אז כן, כצופים אובייקטיביים אפשר היה ליהנות מ-3:3. אבל זה היה אחד המקרים הנדירים, שבו ה-3:3 לא סימל איזה תצוגה התקפית יוצאת דופן; אלא בעיקר עמוד שדרה רופף, אצל שני מועדונים שפעם היו גדולים מאוד בכדורגל שלנו.

המנצח: איאד אבו עביד. במונדיאל הזה, חזרנו שוב לאחד הסיפורים הגדולים של הגביע העולמי: אותה יד של לואיס סוארס, שמנעה שער מגאנה והצילה לאורוגוואי את הטורניר ב-2010. אבו עביד, כמובן, רחוק מלהיות "לואיסיטו", אבל ההרחקה שלו בתוספת הזמן של המשחק בין הפועל ב"ש למ.ס. אשדוד - באה מאותו המקום. הקרבה של עצמו למען הקולקטיב של ב"ש. אבו עביד כבר היה שם בשבילה בעונה שעברה, עם הצמד משום מקום מול מכבי חיפה בסמי עופר, שהצליח לסמן קאמבק של ב"ש לרמות הגבוהות באמת. גם הפעם הוא הציל לה שלוש נקודות, החזיר את ב"ש למסלול אחרי ההדחה מהגביע, ופתח לה אופק לדרך חדשה.

המפסיד: עדן קארצב. מכבי נתניה היתה קרובה לעשות משהו שרואים רק בתקצירים היסטוריים. משהו שידברו עליו מחר בכל העולם - לחזור מ-4:0 ל-4:5, זה משהו שלא קורה בכדורגל. ונתניה היתה שם; ההגנה של בית"ר היתה מרוסקת, הפער על הלוח כבר הצטמצם ל-3:4, המשחק היה לגמרי בידיים שלה. ואז הגיעה הדחיפה המיותרת של קארצב על אורי דהן. קארצב, במובנים רבים, היה זה שהחל את הקאמבק עם השער לרשת של ישראלי במצב של 4:0, אבל השגיאה שלו - במצב שלא צריך להיות, לא רק אפשרה לבית"ר לחזור ממשחק שהיא לא היתה בו - היא גם מנעה ממנה להשיג ניצחון שייתן פוש מוראלי לעתיד. חבל.

המספר החזק: 4. חלוץ זר של בית"ר כובש רביעייה בטדי, זה משהו שלא ראו כאן המון זמן. כמה זמן? בפעם האחרונה שזר כבש ארבעה שערים במשחק, המאמן של ניקולסקו היה שחקן. סרגיי קלשצ'נקו, אז חלוץ מכבי חיפה והיום מאמן נבחרת מולדובה, כבש רביעייה באותו 2:5 בלתי נשכח מול הפועל פ"ת, ב-21 באוגוסט 1999. 23 שנה עברו! ובשביל לחזור לפעם האחרונה שזה קרה בטדי, צריך להיזכר באגדה בית"רית אחרת - סטפן שאלוי, שכבש רביעייה ב-2:7 של בית"ר על הפועל ב"ש - במחזור השישי של עונת 1997/98. האם ניקולסקו ייזכר בתור שאלוי החדש? ספק, אבל בינתיים - זה הכי קרוב שיש.

השם החם: ירדן שועה. זה קצת נבלע בתוך המולת ניקולסקו, אבל לשועה יש עונה פנטסטית בבית"ר - יש לו 7 בישולים העונה, שלושה מהם הגיעו אתמול. מהר מדי הכנסנו אותו לרובריקת ה"פספוסים" של הכדורגל הישראלי. לשועה אמנם יש את הרגעים שבהם הוא נתפס לפרובוקציות, ונגרר לשטויות, אבל בגדול - שועה, כבר בעונה שעברה וזה משתפר העונה (כשיש לידו את ניקולסקו ואספרייה), מתחיל לממש מעט מאותה הבטחה ישנה. הוא כמובן יצטרך לשמור על זה, וחובת ההוכחה קודם כל עליו, אבל כשנחה עליו הרוח - אפשר לראות בו את הכדורגלן המדהים שהוא יכול להיות. ואולי עוד יהיה.

אל תשכחו את: הכיסאות הריקים. זו היתה שבת סוערת של כדורגל, שבת שבה קרה הרבה - ובכל זאת, תרשו לי להתמקד לרגע על תמונת הפתיחה. חודש לא היה כאן כדורגל - חודש שבו התמקדנו בקטאר, בדריבלים של מסי, בהברקות של אמבפה - הדברים האלה שאנחנו עושים כשאין כדורגל ישראלי. אבל החודש נגמר, וסוף סוף הליגה חזרה - ואיך אנחנו מקבלים אותה בחזרה? עם משחק ללא קהל.

מנהלת הליגות בכדורגל אוהבת לדבר על "המוצר". על אנשים שפוגעים במוצר, שפוגמים בערך השיווקי שלו - במילים אחרות, שהורסים את הכיף. ואם באמת האינטרס של "המוצר" בראש מעייניה, איך היא נתנה יד למצב שבו משחק בין הפועל ת"א להפועל חיפה ב-15:00 בצהריים (שעה שבה אפשר היה להביא לבלומפילד, אפשר לנחש, קרוב ל-10 אלף צופים), שאמור להיות קרנבל, הפך להיות משחק משמים עם אווירה של משחק אימון?

אני לא יודע איך לטפל בבעיות שיש בכדורגל הישראלי. יותר מדי אנשים יצטרכו לשבת, יותר מדי אינטרסים יצטרכו לרדת לקרקע, כדי שהמצב יוכל להיפתר. אני יודע רק דבר אחד, לדעתי הענייה: משחקים שבהם אין קהל, הם לא הדרך לטפל בשום דבר. לא באלימות, לא באבוקות, אפילו לא בזריקת חפצים. אף אוהד שמתפרע לא רואה אצטדיון ריק וחושב שזו הדרך לפיתרון. אם כבר, יותר אוהדים חשים תסכול מהמצב הזה, וריחוק מהכדורגל שאותו הם כל כך אוהבים.

משחקים ללא קהל לא פוגעים במתפרעים, ולא "מנצחים את האלימים". הם פוגעים בכדורגל כולו - מראשון האוהדים ועד אחרון השחקנים. הם מפקירים את הבמה למי שבאמת באים רק להתפרע, ובכך רק מנציחים את הבעיה. כל משחק ללא קהל הוא עוד משחק שבו ילד אחד יכול היה להגיע למגרש בפעם הראשונה, ולהתאהב. ייתכן מאוד שהילד הזה כבר לא יבוא לכדורגל בפעם הבאה. אם זו לא פגיעה ב"מוצר", מה כן?