בוגדן פלאניץ' קיבל את ההחלטה שלו. הבלם המצוין של מכבי חיפה בחר ללכת לאיחוד האמירויות, תמורת סכום כספי גבוה במיוחד. והאמת היא שקשה, וגם לא צריך, לשפוט אותו. גם במאמר הזה לא תהיה יומרה שכזו. בסופו של דבר, ספורטאי צריך לקבל את ההחלטה שלו על סמך שיקולים רחבים - ולא כולם שיקולים ספורטיביים בהכרח. גם איכות חיים, ובוודאי כסף, חייבים להיכנס פנימה אצל כל אדם שנכנס למקום עבודה - על אחת כמה וכמה תחום לוחץ ודורשני כמו ספורט מקצועני.
ועדיין, אם לצאת קצת מהדוגמא הסרבית - אפשר לסמן סוג של תופעה: ספורטאים שבפניהם עומדת הדילמה - האם לבחור באופציה המקצועית (כלומר, הטובה ביותר ליצירת קריירה מצליחה), או באופציה הכלכלית הנוחה. ב-2016 ערן זהבי בחר לצאת לסין, למרות שיכול היה להרוויח פחות, להמשיך לשחק באירופה ואולי לבנות את עצמו בתור כוכב כדורגל ביבשת. לפני פלאניץ', דור פרץ בחר לחזור למכבי תל אביב תמורת סכום גבוה מאוד, ו-ויתר בכך על הצעות שהיו לו מקבוצות בליגת המשנה באנגליה.
ואין כאן החלטה "נכונה" או "לא נכונה". כל אחד מהם החליט בשביל עצמו, ויצטרך גם לחיות עם ההחלטה שלו. סביר להניח שכל השלושה - פלאניץ', זהבי ודור פרץ - חיים אחלה עם הבחירות שלהם, ונותר רק לאחל להם הצלחה. ובכל זאת, יש משהו מאכזב בהחלטה שלהם.
כי בסופו של דבר, לכל השלושה הללו הייתה יכולת לעשות משהו גדול בחייהם. לא רק להיות עוד שחקן, או הערת שוליים היסטורית, אלא Somebody. שחקן שזוכרים גם אחרי שפרש, שהופך ברבות השנים לשם דבר. כן, יכול להיות שזה היה עם פחות כסף (למרות שבואו, זה לא שבקבוצה בליגה אירופית בכירה אתה מגיע לפת לחם - זה הרבה כסף מול הרבה מאוד כסף), אבל זה היה עם משהו שהשארת אחריך. עם ידיעה שהטבעת חותם, שיהיו אנשים שיספרו עליך לנכדים.
אבל במקרה של פלאניץ', זה אפילו לא איזשהו "נהי רומנטי" על כדורגלנים שהיו מחויבים. זו סתם תהייה: פלאניץ' יכול היה לשחק עכשיו בשלב הבתים של ליגת האלופות עם מכבי חיפה. לא פעם שחקנים שהיו במעמדים האלה עם קבוצות ישראליות - פרדראג ראיקוביץ', וינסנט אניימה או איגביני יעקובו הן דוגמאות טובות - ניצלו את ההופעות על הבמה המרכזית כדי, בסופו של דבר, להתקדם ולשחק בליגות בכירות יותר. הופעה טובה של פלאניץ' נגד יובה, בנפיקה או פ.ס.ז' היתה יכולה לסדר לו חוזה יוקרתי במיוחד בקבוצה טובה כבר בחורף הקרוב. אז למה לא, בעצם?
אבל כאמור, הסרבי קיבל את ההחלטה שלו. מה שלי קצת מוזר הם דווקא אוהדי ספורט שהופכים, בבת אחת, לרואי חשבון. לכאלה שמסתכלים רק על שורת הרווח, ורק על האינטרס הכלכלי. ולדעתי, לנו כאוהדי ספורט צריכה להיות את השאיפה לראות את הספורטאים שלנו תחרותיים עד קצה גבול היכולת שלהם. לראות אותם שוברים שיאים, מנפצים תקרות זכוכית, עושים משהו שלא ראינו עד היום. מסעירים את הנפש. בסופו של דבר, השחקנים שציינתי - וגם רבים אחרים, בחרו בפיתרון קל יותר. בחרו לשחק במקומות נוחים, או על משקל המחזה של וודי אלן - לקחת את הכסף ולברוח.
וכן, לא הייתי במקום הזה. בחיים שלי לא הייתי ספורטאי, הדבר הספורטיבי הכי מרחיק לכת שעשיתי היה לרוץ בבוחן בר אור בטירונות (והתוצאות שלי, איך נאמר, לא בדיוק עמדו בקריטריון האולימפי). אבל אני בפירוש אוהד, בנאדם שחי ואוהב ספורט, ובמובן הזה - הרצון שלי הוא לראות את השחקנים מגיעים כמה שיותר רחוק עם עצמם. לראות אותם מרוויחים טבעות אליפות, או מדליות, או צלחות - דברים שאולי לא שווים כסף בטווח הקצר, אבל בהחלט משמעותיים בטווח הארוך.
בסוף, הכל יורד לשאלה "מהם החיים". האם החיים שלנו הם רק התוצאה הסופית בחשבון הבנק, או משהו מעבר? אין ספק שכסף הוא דבר חשוב, הוא אפילו דבר מאוד חשוב. אבל לא פחות חשוב בחיים לעשות משהו שאהבת, עם אנשים שאתה אוהב, ולדעת שעשית כמיטב יכולתך. האם ספורטאים שבוחרים בכסף ולא במסלול המקצועי יוכלו להגיד את זה? על כך, הם יוכלו לענות רק לעצמם.