היו בסרט הזה: כשבית"ר ירושלים פתחה עונה במחזור הרביעי

21 שנים עברו, ונדמה שכלום לא השתנה. שוב בית"ר ירושלים, אחד המועדונים המפוארים והאהודים בישראל, לא בטוח איפה - והאם - הוא יפתח את עונת המשחקים הקרובה. שוב בתי המשפט ובקרת התקציבים מעורבים, שוב האוהדים מביטים בעיניים כלות בנעשה - ומחכים, לשווא, לבשורות טובות. כמאמר הביטוי השחוק, בסרט הזה כבר היינו. קיץ 2001 שעבר על בית"ר מזכיר מאוד את הסיטואציה הנוכחית: גם אז זה היה בעלים עשיר, עם ציפיות בשמיים ושחקנים יקרים; גם אז זה נגמר בהתרסקות מהירה ובחיפוש נואש אחרי בעלים אחר. לקראת ימי ההכרעה, יצאנו לבדוק את הקווים המקבילים - ולחזור אל התקופה שבה בית"ר עמדה בפני הקפאת הליכים.

התחלה
סצנת הפתיחה של הסרט הזה לא תלמד שום דבר על סצנת הסיום. כי זה התחיל גרנדיוזי - שואו מופק היטב, כמו טקס הצגת השחקנים של בית"ר, ב-4 באוגוסט 2000. על הדשא של אצטדיון טדי עלו מיטב כוכבי הזמר המזרחי: מאייל גולן ושרית חדד, עד רון שובל ופיני חדד. יציעי האצטדיון היו גדושים בקהל מתרגש, שראה בפעם הראשונה את שחקני בית"ר ירושלים לעונה הקרובה. אחד אחד עלו על הדשא יוסי אבוקסיס ותמאש שאנדור, אלון מזרחי ויניב אברג'יל, איציק קורנפיין והכוכב ג'ובאני רוסו. המאמן היה אלי גוטמן, שנה בלבד לאחר שהוכתר כאלוף המדינה עם הפועל חיפה. אז, זו נראתה כמו תחילתה של עונה בלתי נשכחת.

איך זה נגמר? בסוף, כולם יודעים (שר זמר שלא הופיע באותו ערב בטדי). העונה שהחלה עם חלומות גדולים, נגמרה במקום השישי, מרחק עשרים נקודות מהאלופה מכבי חיפה. גוטמן לא סיים את העונה על הקווים, לאחר שפרש מסיבות רפואיות. את מקומו תפס נסים בכר, מאמן קבוצת הנוער שהוזעק לקווים. בפלייאוף העליון, הקבוצה שדמיינה על חזרה לימי הזוהר חטפה תבוסות קשות מהיריבות, כשהשיא היה בהפסד 7:0 למכבי תל אביב בבלומפילד. ולצד כל הבעיות המקצועיות, גם בקומת ההנהלה התגלו חריקות.

כי היה לעסק הזה בעלים, ושמו היה גד זאבי. זאבי, שנולד בעמק הירדן וגדל בחיפה, קנה את בית"ר מהעמותה שניהלה אותה עד אז (בראשותם של משה דדש ואברהם לוי) לאחר שניהל משא ומתן מול ראש העיר ירושלים דאז, אהוד אולמרט. אלא שמהר מאוד הוא הבין, בצער, לאן הוא נכנס. לקראת סיום העונה, אצל זאבי עצמו התגלו קשיים - והוא היה נחוש למשוך את ידיו מבית"ר בכל מחיר. וכך, מצא את עצמו המועדון בפני שוקת שבורה.

פירוק
תחילה, הגיעו הנושים - חלקם חברות פרטיות, חלקם שחקנים בקבוצה ממש. החובות הלכו ותפחו, עד אשר לבית"ר לא היתה ברירה - וב-20 באוגוסט, 2001 (שנה אחרי אותו טקס מרשים) היא פנתה אל בית המשפט המחוזי בירושלים, בראשות השופט ורדי זיילר, שהוציא צו להקפאת הליכים. עו"ד עמי פולמן מונה לכונס נכסים, ובזה אחר זה נמכרו השחקנים - חתיכה אחרי חתיכה. רוב השחקנים שהתקבלו בתשואות שנה קודם, עזבו את הקבוצה בקול ענות חלושה.

ג'ובאני רוסו, מי שהיה אמור להיות הסופרסטאר, מצא את מקומו במכבי חיפה. אלון מזרחי ירד ליגה וחתם בהפועל כפר סבא, ואפילו הקפטן יוסי אבוקסיס חצה את הקווים - ועבר לשורות היריבה השנואה הפועל תל אביב. ובכל זאת, בית"ר לא עברה בבקרת התקציבים, ונאלצה לפתוח את העונה באיחור. רצה בין בתי משפט לישיבות של הבקרה, בראשות עו"ד יאיר רבינוביץ'. רק אחרי תהליך ארוך, הצליחה הקבוצה להימכר ולפתוח את העונה - במחזור הרביעי, כשהתארחה אצל מכבי חיפה והפסידה 2:1 לאלופה המכהנת.

סוף טוב?
מי שהצילו את הקבוצה היו חבורה של אנשי עסקים - מאיר לוי, ששון שם טוב ומאיר פניג'ל, שגם הפך ליושב הראש. הם שילמו סכום של שישה מיליון שקלים חדשים, וקנו את הקבוצה מהכונס. בית"ר, שפתחה את העונה עם שילוב קצת מוזר בין שחקנים ותיקים לשחקני נוער, הלכה ורכשה שחקנים - ביניהם עופר טלקר, מנור חסן, ויקטור פאצ'ה ואיציק זוהר, שסייעו לקבוצה להישאר בליגת העל, מחזור אחד לסיום עונת 2001/02. פניג'ל, שם טוב ולוי ניהלו את המועדון עוד שלוש עונות, עד שהגיעה המכירה לאיש העסקים ארקדי גאידמק בקיץ 2005.

מכאן, בית"ר המריאה לתקופה הכי משגשגת שלה מאז שנות התשעים: הקבוצה שמימן גאידמק, ואימנו יוסי מזרחי ויצחק שום, זכתה בשתי אליפויות ושני גביעים בפרק זמן של שלוש שנים בלבד. אבל גם תקופת גאידמק, שהתאפיינה בהשקעות חסרות תקדים, נגמרה כשהבעלים הלך הביתה - ושוב, בהתבססות על שחקני נוער ורכש ספורדי שמגיע במקום.

זה המעגל שבו נמצאת בית"ר ירושלים לכל אורך עידן הבעלות הפרטית בכדורגל הישראלי: נסיכים שמפציעים בן רגע, שופכים עליה מעט אבק פיות (וכסף), נותנים לה להרגיש כמו מלכה, ואז זורקים אותה לאנחות, עד שמגיע הנסיך הבא. עכשיו, לנסיך הזה קוראים ברק אברמוב. ולכל מי שאוהב את המועדון נשאר רק לשאול - איך, אם בכלל, אפשר לשבור את המעגל, ולבנות מועדון שלא יצטרך נדבות מפילנטרופים.