הדרך מספר אחת לפתור בעיה היא להכיר בכך שיש אחת. זו המסקנה המרכזית מכל משבר שהיה בעולם - אם אתה לא מבין את הצרה לעומקה, אתה לעולם לא תצליח להביא לה פתרון אמיתי. זו אולי התובנה המרכזית שיש לי סביב אחד האירועים המרכזיים של הקיץ: הניסיונות הנואשים להציל את בית"ר ירושלים מהתרסקות.
כאמור, לטעמי אין משפט יותר שחוק ובעייתי מאשר שלוש המילים "בית"ר חשובה לליגה". קודם כל כי אין קבוצה שיותר חשובה מהתחרות עצמה. ההיסטוריה של הכדורגל הישראלי מלאה במועדונים ש"התרסקו" (חלקם נראו כמי שאין להם תקומה), והצליחו לחזור בכוחות עצמם - בעזרת הקהל, בעזרת אנשי עסקים שבאו מתוך הקהילה, בעזרת הכוח של המותג.
והדבר השני והעמוק יותר הוא אלמנט הרחמים. בעיניי אין דבר מקטין יותר מאשר הגישה לפיה כל הכדורגל הישראלי צריך "להתגייס" למען השארת המועדון בחיים. בעיקר, כי השאלה כאן - כמו, להבדיל, במקרים יותר חמורים - היא מה זה "חיים". האם קבוצה שמחוברת למכונות הנשמה של השאלות שחקנים / העברת בעלות זמנית / תרומות ספורדיות מאנשי עסקים שיעזרו לעבור בבקרה בטווח הקצר, באמת חיה - או שהיא מוחזקת עם דופק מלאכותי, עד הפעם הבאה שבה העסק יקרוס שוב?
ושלא תטעו: יש סכנה ברורה ומיידית בירידת ליגה. בני יהודה, קבוצה שרק לפני שלוש שנים הניפה את גביע המדינה והייתה העונה על סף ירידה לליגה א' (בשלבים מסוימים), היא דוגמא קלאסית לכך; המחשבה ש"מקסימום תרדו ליגה, מה יקרה?" היא גם קצת מנותקת, ומתעלמת מהעובדה שהיו קבוצות שלא התאוששו מירידה עד עצם היום הזה. אבל יש גם סכנה גדולה יותר - והסכנה האמיתית, בעיניי, לעתיד המועדון, היא ההיצמדות לסטטוס קוו. היא השארת האנשים שגרמו למצב הזה לקרות במערכת, גם אם בתצורה שונה או תחת כסות אחרת.
העונה האחרונה, והאפשרות הריאלית שהייתה לירידת ליגה מצד בית"ר (ואל תספרו לי ש"היא לא הייתה מועמדת לירידה", כי בחלקים מסוימים זה היה ממש מוחשי) - נטרלה את הפחד, לפחות אצלי. אחרי העונה החולפת, זו אופציה שמונחת על השולחן. והיא אפילו לא נראית כמו האפשרות הכי קשה. יש אפילו יתרונות בליגת המשנה, כמו האפשרות לבנות שחקנים בצורה קצת יותר שקטה, ואולי גם חיבור מחודש עם הקהל היצרני והחיובי - מה שקצת נפגם בשנים האחרונות בליגה הבכירה. כל זה עדיף על דחיית הקץ (סטייל העברת הבעלות "לשנה", כאילו בשנה הבאה לא נחזור בדיוק לאותה הנקודה), על בעלים נוסף שיבוא לנצל את המועדון ולא לתרום לו - או חלילה על חזרה לבעלים קודמים, שרק גרמו נזק והרס.
אבל בעיקר, קצת כמו התהליך שעבר על היריבה הגדולה הפועל תל אביב, לפעמים ירידה על המגרש יכולה לנקות שולחן. להזיז מהצד את כל הגורמים שעשו למועדון רע, ולאפשר לו לנסות ולהיבנות מחדש. בלי קומבינות, בלי שמועות, בלי רסיסי מידע לא ברורים. עידן משה חוגג בבית"ר ירושלים לא יסתיים בהעברת בעלות זמנית, גם לא באיזה פיתרון מהיד לפה שיעביר עוד שנה. הוא יסתיים כאשר בית"ר תתחיל מאפס. כמו לא מעט מועדונים בעבר. ואם באמת רוצים לעזור למועדון הזה לחיות, ולא רק לנשום באופן עצמוני, זו צריכה להיות הדרך.
"זמן להתחיל מבראשית,
זמן להצמיח שורשים,
ולהפסיק לרוץ במעגל"
(אסף אמדורסקי)