שנת 2000. אני בחור ישיבה חרדי, לומד גמרא בימים, אך חולם על בית"ר בלילות. הסביבה לא יודעת על אהבתי לכדורגל, ועל הסיפוק הגדול שהוא נותן לי בחיים. לך תסביר להם שאת הנחמה היחידה מהפגיעה המינית שעברת אתה מקבל באיצטדיון טדי.
גדלתי כילד חרדי בירושלים. בגיל 10 עברתי פגיעה מינית ממושכת שהותירה לי צלקת גדולה בלב. התרופה היחידה לצלקת הייתה הביקור הקבוע באיצטדיון טדי. האווירה החמה והאוהדים שקיבלו אותי בלי לשפוט, נתנו לי את היכולת לראות את העולם בנקודת מבט מוארת הרבה יותר, והביאו לי מזור לנפש. כמובן שלא כולם חיבבו את האהבה שלי לכדורגל. מגיל 11 ועד 17 עברתי 7 מסגרות חינוך חרדיות. מרובם עפתי בגלל האהדה שלי לבית״ר. לא עזרו הציונים הטובים או ההשקעה הרבה בלימודים, הרבנים שלי סירבו לקבל את עובדת היותי אוהד כדורגל בכלל ובית"ר בפרט, והחליטו לסלק אותי ממוסדות הלימוד.
עד היום אני נזכר בתחושת הקנאה העזה בילדים הקטנים שסביבי ביציע. לא האמנתי שיש ילדים שמגיעים למשחקי הכדורגל באישור הוריהם, ואלה אף משלמים להם על הכרטיסים. בכל פעם שראיתי ילדים נהנים במשחק הבטחתי לעצמי שאת ההנאה הזו לא אחסוך מילדיי, יהיה המחיר אשר יהיה.
השנים חלפו, התבגרתי, התחתנתי, אך אהבתי לבית"ר נשארה כשהייתה. לפני כ-6 שנים, בהיותו של בני הבכור בן 6, ואחיו הצעיר בן 4, הגעתי למסקנה שזה הזמן להגשים חלום. זה הזמן להרביץ בילדים מעט ציונות. באחד המוצ"שים של שבת חורף, הלבשתי את הילדים בצהוב, העמסתי אותם על האוטו ונסענו לאצטדיון טדי למשחק של בית"ר.
מאז עברו הרבה מים בנחל האסי, וגיליתי שמה שנראה לי חלום בילדות - כיף הרבה יותר במציאות. חרשנו את האצטדיונים בכל הארץ, וילדיי גילו בדרך הקשה, שלאהוד קבוצת כדורגל יכול להיות הדבר הכי מדכא והכי מרגש בו זמנית. בינתיים הצטרפו אליהם שני אחים נוספים שבגיל 4 ושנה וחצי חרשו את הארץ והגיעו כמעט לכל איצטדיון.
בימים האחרונים אני קורא התכתבויות של משה חוגג עם אוהדי בית"ר. הם מטיחים בו על הנזק שהוא גורם למועדון, והוא, כמו ילד שמושך בצמה כדי להכאיב, משיב להם במה שאני מפרש כהתגרות על כך שהם בחרו להילחם על אהבת חייהם.
מושיקו, מה שאתה לא מבין הוא שאתה לא פוגע רק בהם. אתה פוגע באותו נער חרדי פגוע שמוצא נחמה בקבוצה, בקשיש שממתין כל השבוע למשחק של ביתר וכעת תולש את שתי שערותיו האחרונות מדאגה לקבוצה. אתה פוגע גם באישה שכל חייה חלמה לקחת את ילדיה לאיצטדיון ועכשיו תיאלץ לוותר. בהם אתה פוגע! אולי אתה דווקא מבין, וזה לא מעניין אותך?
כאשר בני הבכור שאל אותי למה על החולצה של בית"ר כתוב ״ואהבת לרעך כמוך״? נזכרתי שזה היה המשפט שבשמו, אתה מושיקו, לקחת אותנו למלחמה פנימית ביציע. מתברר שבשעה שבשבילנו ״ואהבת לרעך כמוך״ הוא המוטו לחיים, עבורך הוא סתם סלוגן חלול.
שחרר את הצמה מושיקו. אתה לא מבין מה זו אהדה לקבוצת כדורגל, וכנראה לעולם לא תבין. אנחנו נלחם על הקבוצה הזאת למען דור העתיד. למען הילדים שלנו. ידענו להתעמת על זהות הקבוצה עם השכנים שלנו ליציע, אז בטח שנדע להתעמת גם איתך. שחרר את הצמה משה, אנחנו לא אוהבים שמכאיבים לילדים שלנו.
יעקב סלע הוא אוהד בית"ר ירושלים