הבלון התפוצץ: על חגיגה שנהרסה בבלומפילד

יש רק שני סוגים של רגשות שמסוגלים להוציא 20 אלף איש, בבת אחת, מהבית: שנאה ותקווה. רק אנטי מאוד חזק, או לחילופין אופטימיות מאוד עמוקה, יכולים להוציא מאסות מהבתים - עם כל הכבוד לשעה הנוחה. 15:00 זו שעה נוחה גם לשיפודיות, ולפחות לא כולן עמוסות במבקרים. מה שמביא אנשים לכדורגל, זו התקווה הזאת. במקרה שלנו, התקווה של אוהדי מכבי תל אביב.

וזו גם התקווה שהניעה את אבא שלי. הוא מכביסט מהסוג הישן, מהסוג שהתאהב בכדורסל, שעד היום יש לו מור"קים על מיקי ברקוביץ' ועל הפעם ההיא שהוא נסע איתם לבלגרד. שנים שהוא לא היה בבלומפילד, אבל הפעם משהו נדלק אצלו. קצת פריצה, קצת יובאנוביץ', קצת קרסטאיץ' - והופ, שנינו איכשהו מוצאים את עצמנו, בשבת בצהריים, בדרך הבטוחה לאצטדיון היפואי.

שלומי שבת שר פעם על אבא שלו ש"הוא שונה ממנו, אבל מאוד כמוהו". ובסוף, זה נכון כנראה על כל היחסים בין אבא לבן. הוא אמנם אוהד מכבי ואני לא, אבל אצל שנינו הספורט זורם בנשמה. הוא בא כדי לראות את הקבוצה שלו משיגה עוד ניצחון בדרך לאליפות שאולי תקרה, אני סתם באתי לראות משחק מהמגרש.

השיפוץ של בלומפילד היה כמו עסקה - משהו מהאינטימיות של האצטדיון בתצורתו הישנה אבד, ובתמורה הוא קיבל שיפור חד בזווית הראייה שלך כאוהד. ישבנו בשער 4, במקומות מצוינים - הסתדרנו. בתחילת המשחק הוא אומר לי ש"הכל מצוין, ועכשיו נשאר רק הכדורגל". אז נלך לכדורגל.

סכנין. אם יש משהו שהכדורגל שלנו לא מצטיין בו, זו עמידה בציפיות. האתוס המכונן של הכדורגל שלנו הוא הנבחרת, ש"תמיד מפקששת בדקה התשעים", וכך גם בליגה: מעטים הם המשחקים שמספקים אווירה מיוחדת או קרנבלית, וגם מצליחים לקיים. ה-3:4 של מכבי תל אביב בסמי עופר הוא דוגמא טובה, אבל יחסית נדירה. ברוב המקרים, קרנבל ביציעים או חגיגת רטרו, מובילים ליכולת מאכזבת על הדשא.

והציפיות האלה, או התקווה ההיא מתחילת הטקסט, היו הבלון שחיים סילבס וחניכיו ניסו - וגם הצליחו - לפנצ'ר. עם כל הכבוד לדיבורים של לפני או אחרי משחקים, עצם ההעפלה לפלייאוף העליון היתה הישג מבחינתם. הם הבטיחו הישארות, ומכאן נשאר להם רק לשחק לפרוטוקול - חוץ ממטרה אחת. לדפוק את מכבי תל אביב.

והרצון הזה הכתיב במידה רבה את התסריט שסכנין תכננו למה שקרה בבלומפילד: הנפילות הממושכות, בזבוזי הזמן, כל הטריקים והשטיקים הקטנים שהוציאו את הצהובים מדעתם. האירוניה היתה שבדקות האחרונות, איכשהו קרה שדווקא היא היתה קרובה הרבה יותר לשער ניצחון - מאשר מכבי.

ועל כן, גם את התלונות על זה ש"סכנין לא באה לשחק" כדאי לקחת בפרופורציות. התרופה הכי טובה לבונקר היא שער מוקדם, ומרגע שמכבי ת"א לא הצליחה להשיג אותו (ועוד נגיע למכבי) - היא שיחקה לידיים של סכנין. היא אפשרה לה לבטל את קיום המשחק, ובתור הקבוצה הטובה ביותר - לה יש הרבה יותר אחריות על תוצאת הסיום מאשר לקבוצה של סילבס.

מכבי ת"א. אם פעם הייתי כותב את הטקסט הזה, זה היה נשמע כמו מדע בדיוני - ובכל זאת, חסרונו של דן ביטון הורגש. אייל גולסה עוד לא חזר ליכולת הרגילה שלו, ואת מה שלא קיבלת מקובאס עד עכשיו - כנראה שכבר לא תקבל. יש לקרסטאיץ' שתי מפלצות בחוד, אבל גם אותם בסופו של דבר מישהו צריך להניע - והדבר הבולט ביותר, הוא חסרונו של האיש הזה.

גבי קניקובסקי בהחלט ניסה לייצר הפתעה במשחק, אבל לא ממש הצליח. ובאין "מנוע" אמיתי, יובאנוביץ' ופריצה - על כל כשרונם הידוע והמוכר - לא הצליחו לבוא לידי ביטוי, ובמכבי הזאת - פירושו של דבר שאתה מסיים ללא שער זכות.

זו תמיד חוכמת בדיעבד, ובכל זאת - כנראה שגם האופטימיים ביותר בקרב אוהדי מכבי ת"א, לא באמת האמינו שזה יכול להיגמר עם אליפות (מעבר לניסיונות להטריל את אוהדי מכבי חיפה). קרסטאיץ' הצליח מעל המשוער להביא את מכבי לעמדה של "אולי". והיום, האולי הזה כנראה הפך ל"לא".

אם דיברנו על הציפיות, שבדרך כלל בכדורגל הישראלי קשה לעמוד בהם, במובן הזה - מכבי תל אביב הרוויחה. ממנה, העונה, אף אחד כבר לא יצפה לשום דבר.

סוף דבר. שער 4 בבלומפילד התרוקן בסיום יחסית מהר. "הם יעמדו באותם פקקים כמונו", אבא אומר לי עם חצי חיוך של מישהו שכבר ראה הכל. הוא היה כאן בכל כך הרבה סרטים, בכל כך הרבה שנים. הסתכלתי עליו, וראיתי פרופורציות שבדרך כלל לי, כאוהד צעיר, אין. בסוף המשחק, כשאוהדי סכנין שרו "אין אליפות למכבי", הוא הסתכל עליי ואמר לי: "במילא לא היתה אליפות".

למרות פער הגילאים הגבוה, והשנים שעברו, וההחלטות בחיים שהפרידו בינינו, והקבוצות השונות שבחרנו לאהוב - כנראה שאנחנו, באמת, דומים יותר ממה שאני חושב. "אני אוהב אותך", אמרתי לו כשחיכינו בפקק הארוך ארוך מחוץ לאצטדיון. הוא הסתכל עליי עם חיוך ואמר "גם אני".

ולרגע, הכל היה שווה.