אפס קלאס: די עם ספין טעויות השיפוט

שופטים. נשבע לכם שזה לא טור על הפועל ירושלים. קשה לבוא בטענות לקבוצה שנמצאת במצב הישרדותי, מחפשת נקודות בכל מקום אפשרי, ובסופו של דבר מפסידה משחק בגלל (מה שנראה כמו) טעות שיפוט. גם הקבוצה עצמה, למרות הטונים המעט צורמים של אמש (שבת), היא בסך הכל גוף חיובי בכדורגל הישראלי.

אבל גם אם הכעס מובן, רציתי לדבר על תופעה גדולה יותר. היא קיימת בקבוצות נוספות ובקהלים נוספים, וחלחלה כמעט לכל אספקט בדיונים על כדורגל ישראלי: היחס הלא פרופורציונלי והמתלהם כלפי השופטים. אם פעם ההליכה אל השופט אחרי כל שריקה גבולית היתה רק מנת חלקם של השחקנים, היום אלה כבר כולם: מנהלים ועסקנים ומאמנים, כולם מייחסים את כל צרותיהם - לאיש בחולצה השחורה. ברשת החברתית קוראים לזה "נהי", אני קורא לזה - "אפס קלאס".

זה לא סוד שאנחנו חיים בתקופה של חוסר אמון. ירידת מעמד המתווכים ועליית הרשתות החברתיות, גרמו לכך שאנחנו כבר לא מאמינים לגורמי הסמכות באופן אוטומטי. ויש לזה גם לא מעט צדדים טובים; הרבה פעמים צריך להטיל ספק בשלטון (כל שלטון), ולשאול שאלות את הממשלה (כל ממשלה).

אבל היא גם העלתה צד בעייתי בשיח, צד שמעוות את כל הדיאלוג בין בני אדם: תיאוריות קונספירציה. מהקורונה ועד פרשת תאיר ראדה, כמעט בכל נושא, יש מי שדוחף ומקדם את "מה שלא רוצים שתדעו". את הסיפור האמיתי והאפל שמאחורי הקלעים. והרבה פעמים, החיפוש הזה אחר תיאוריות קונספירציה גורם נזק.

איך כל זה קשור לכדורגל? חברו את הגישה הזאת למאמן שעומד מול מצלמה, וטוען ש"השופט רוצה להוריד אותנו ליגה". או למנכ"ל של קבוצה בליגת העל, שקורא לשופט "מושחת". ובכלל, עושה רושם שעונת 21/22 בכדורגל הישראלי מתנהלת תחת המשפט הידוע שכל ישראלי שמע לפחות פעם בחייו: "רק כשהופכים שולחן, מזיזים דברים". רק אם נצעק וניילל, דברים ישתנו לטובתנו. "שורקים נגדנו כי אנחנו ילדים טובים", אמר אתמול זיו אריה - ואם כך, המטרה היא "לא להיות ילדים טובים". להפוך שולחן.

כך שהמטרה היא לא לייצר שיפוט טוב יותר לכולם, אלא ש"המשרוקית של השופטת תרעד" בפעם הבאה שינסה לשרוק נגדנו. זה לא רק פוגם בשיח על הכדורגל - הפועל ירושלים, אתמול, התעסקה 90% מהזמן בהחלטות של בר נתן ו-10% בעובדה שהיא לא הגיעה למצב הבקעה אמיתי בתשעים דקות של משחק - זה גם לא הופך את השופטים לטובים יותר. בשום צורה.

אז איך משיבים את האמון? ברור שזה עובר גם דרך השופטים, שצריכים להשתפר - ובעיקר להוריד את היהירות (מי אומר למאמן ש"הוא ירחיק אותו עד סוף העונה"? יש לו בכלל סמכות כזו?) - משימה חשובה ליו"ר הבא של איגוד השופטים, גיורא ענבר. אבל הדרך לשם עוברת גם דרך קצת יותר פאסון מצד אנשי הקבוצות. כולם. האווירה סביב השיפוט בכדורגל הישראלי חייבת להירגע, כי רק כך ההחלטות יוכלו להשתפר, וגם התסכול של כל המעורבים יירד.

וזה אפילו לא קשור לשאלה אם היה פנדל או לא היה. ייתכן מאוד ובר נתן טעה אתמול. אבל זה לא יכול להוות את "הספין" לקבוצות שלא מסוגלות לבעוט לשער, או מתקשות לנצח. קצת שכחנו, אבל השופטים אמורים להיות בצד של הסיפור, ולא להיות הסיפור עצמו. ולמען האינטרס של כל המעורבים בכדורגל הישראלי, כדאי שנחזור למציאות ההיא.

בני לם. את הבית החמישי של השיר "ליל חניה", פתח נתן אלתרמן במשפט - "על אהבה הוא מדבר (בה הוא פותח)". הוא כתב את זה על יצחק שדה, מפקד חטיבת השריון במלחמת העצמאות, שרגע לפני הקרב הסוער בתוך אחת המלחמות הקשות שידעה ישראל - עמד מול חייליו, ודיבר על אהבה.

להבדיל אלף אלפי הבדלות, בתוך האווירה הרעילה של הכדורגל הישראלי, שכוללת תמהיל של אלימות, עוינות, רצון ב"מלחמה" - נדיר מאוד למצוא אנשים שמוכנים לדבר על אהבה. באמת ומקרוב.

הוא לא קל לעיכול, אבל בני לם הוא אחד הסיפורים הגדולים של עונת 2021/22. בעיקר, בשל היכולת שלו להיות אנטיתזה לכל מה שרע בענף שלנו. בליגה שמלאה במאמנים מסתגרים, שהתיקו הוא כמעט תפיסת עולמם, הוא משתדל לשחק פתוח. בליגה שמלאה במאמנים קפדניים, ששוקלים כל מילה בראיונות שאחרי המשחק, הוא אמיתי - גם בכעס, גם בשמחה. כשכל המאמנים מתעקשים לגלם את גנרל פאטון, הוא נכנס דווקא לנעליים של יצחק שדה - ומתעקש להסתכל על הצד החיובי. לנסות, גם בכדורגל שלנו, להנחיל משחק "שמח".

וכך, הוא פוגש ביותר מדי אנשים שזלזלו בו. שראו בו משהו "שכונתי", רחוק מתחושת הקדמה שמאמנים רבים מביאים למגרש. אבל האמת היא שהרצון של בני לם להצית את הדמיון ולהחזיר את האוהדים, בסופו של דבר גם עובד על הדשא - אחרי לא מעט שנים מבאסות, נתניה סוף סוף חוזרת למקום שהיא ראתה את עצמה בו: הקבוצה הממזרית שאולי לא יכולה לעמוד בתחרות הקשה מול הגדולות, אבל תמיד מסוגלת לעקוץ אותן. להיות מוכנה לרגע שבו יאבדו ריכוז, כדי להפתיע עם ניצחון. לא סתם הוא כמעט ולא הפסיד לאימפריות העונה. כי מי שמעז, אמר הפתגם הישן, גם מנצח.

הכדורגל הישראלי זקוק לעוד דמויות מסוגו של בני לם. לאו דווקא מהרקע שלו, אבל בהחלט עם הגישה שלו - גישה שקוראת "לצאת מהבונקר" (תרתי משמע). לזכור שכדורגל הוא לא מלחמה, ולא ניתוח לב, ולא צריך להתייחס אליו ברצינות תהומית כל כך. אפשר, ואולי גם צריך, להפוך אותו למעט יותר כיפי. מעט יותר מהנה לקהל, שקצת נשכח מאחור בכל הדיונים הללו. לא סתם היציעים של מכבי נתניה מלאים יותר מאז שלם נכנס לתפקיד; הקהל יודע להריח אופטימיות, ויודע מתי שווה לקנות כרטיס. מי שרוצה להחזיר את הקהל, כדאי שילמד משהו מהבחור מנתניה.