בעולם הקולנוע התפקיד הזה מוכר. השחקן שאינו ה-כוכב, בהא הידיעה, זה שאמור לספק את הזוהר והניצוץ, אבל לפעמים מניע את עלילת הסרט לא פחות מאשר הגיבור הראשי. קוראים לו "שחקן המשנה". בהוליווד אפילו מקבלים על זה אוסקר. אם העונה הזו של מכבי חיפה היא סרט, יש לו כוכבים ראשיים מאוד ברורים - דולב חזיזה, נטע לביא, ניקיטה רוקאביצה, בוודאי עומר אצילי בשבועות האחרונים הולך ומתפתח לאחד כזה. אבל בכל סרט אליפות צריך גם שחקן משנה. מישהו קצת פחות נוצץ, שבסופו של דבר נמצא שם כדי לתת את ה"אקסטרה" שהופך סרט טוב לסרט גדול.
זוכרים את האליפות של בית"ר ירושלים ב-1998? ואת שי הולצמן, זוכרים? את החלוץ הוותיק כולם זוכרים בעיקר בגלל השנים שבהם הוא לא הפסיק להבקיע - במ.ס. אשדוד ובראשון לציון ואיפה לא. לא זוכרים שב-98', אותה עונה שהוכרעה על הקשקש, בית"ר של דרור קשטן וההונגרים וסביליה ואבוקסיס ניצחה שני משחקים על חודו של שער. 1:2 באשקלון, 0:1 על בני יהודה. את כל שלושת השערים האלה כבש הולצמן - שערים שבלעדיהם, בית"ר לא היתה אלופה.
ואחרי האנלוגיה הזאת, בוא נדבר שנייה על גודסוויי דוניו. מראש, החלוץ הגנאי הגיע בעמדת נחיתות. הוא מראש הוגדר כרזרבה, כגיבוי לחלוץ הבכיר שעומד בחוד ההתקפה - זה שהיה מלך השערים בעונה שעברה תחת בלבול, וגם העונה (בסבירות מאוד גבוהה) יסיים ככזה. אין לך הרבה סיכוי, כשאתה מתחרה בראש חץ כמו האוסטרלי התמיר, שכובש בלי הפסקה. אבל התפנית בעלילה הגיעה עכשיו - רוקאביצה איבד חצי צעד, אולי בגלל הקורונה, אולי סתם בגלל לחץ המשחקים המטורף שעובר על הקבוצות (ולא מדובר בו מספיק). לפתע, גודסוויי דוניו נזרק אל המים הקרים - הוא זה שצריך להוביל את התקפת מכבי חיפה, באחת העונות הלחוצות בתולדותיה.
והוא עומד במשימה הזאת לא רע. כן, ברור שאחרי שני משחקים לא טובים, מיד היו כאלה שמיהרו לקבוע ש"זה לא זה". שדוניו לא מספיק טוב כדי להחזיק את מכבי חיפה במירוץ לאליפות. ואף על פי כן, ולמרות הכל, לדוניו יש חמישה שערים העונה ב-838 דקות ליגה. לרוקאביצה יש 17 ב-1741. רוקאביצה כובש גול כל 102 דקות, הוא כל 167. אמנם יש פער, אבל הוא לא פער גדול כפי שהיה מצופה. ובאופן כללי, דוניו הבקיע העונה כמה שערים חשובים מאוד: למשל, השער ששבר את הקרח מול בני יהודה בסיבוב הראשון; הגול שסגר עניין ב"דרבי הקטטה" מול הפועל חיפה, ובמשחק מול ק"ש בפלייאוף העליון - השער הראשון שפרץ את הסכר, בדרך לרביעייה מרשימה.
ובעיקר, דוניו וההצלחה היחסית שלו היא שיעור גם לנו - מתבונני הספורט, האנשים שצופים מהצד. הוא עוד הוכחה, אחת מיני רבות (אלכסנדר אובארוב הוא כנראה הדוגמא המוכרת מכולן), לכך שזרים זקוקים לאורך רוח ומרחב נשימה. זה לא תמיד עובד בשנייה הראשונה, לא תמיד רואים את כל הפוטנציאל מהרגע שהוא נוחת בארץ. נדירים השחקנים שמגיעים למדינה חדשה ומיד מספקים קבלות. וגם לדוניו לקח זמן; אבל מאוד ייתכן שדווקא ברגע המתאים, הוא יהיה זה שיבדיל בין עונה טובה מאוד של מכבי חיפה - לעונה היסטורית.
ואם (וזה "אם" גדול) העונה הזו של מכבי חיפה תיגמר בצורה חגיגית - ועל הבמה יעמדו הגיבורים, עטויי חליפות, עם פסלי הזהב ביד, יגיע גם הרגע שבו יבחרו את שחקן המשנה. והאוסקר יילך לגודסוויי דוניו. למרות הכל.