פס ייצוג: הכדורגלנים הכי ישראלים

יום העצמאות ה-73 של מדינת ישראל הוא הזדמנות נוספת להעיף מבט על אחד המאפיינים של הישראליות: הכדורגל - הספורט העממי והאהוב ביותר, שמכיל בתוכו את כל מרכיבי היסוד. הלכלוך והניצוץ, היופי והכיעור, התקווה והייאוש. אז רגע לפני שהמנגלים יישלפו ופטישי הפלסטיק ייצאו מהניילונים, החלטנו לנסות לענות על השאלה: מיהו הכדורגלן "הישראלי ביותר"? כמובן שזו שאלה שקשה לענות עליה - הרי אין ישראלי אחד, וכולנו הרי שונים במהותנו, בוודאי היום. ולכן, חיפשנו השוואה מהכדורסל - והלכנו על חמישייה. בסוף, גם ניסינו לענות על השאלה העמוקה ההיא. נותר רק לקוות שנצליח. אל אל ישראל ולטס גו.

הישראלי היפה - מנשה זלקה
הקפטן של הפועל חדרה היה דמות לא ידועה בכדורגל שלנו עד השנים האחרונות. כמו הקבוצה שבה הוא משחק, הפועל חדרה, הוא היה רחוק מהעין - ולפיכך גם רחוק מהלב. אבל העלייה המטאורית של חדרה - מליגה א' צפון עד ליגת העל תוך שנתיים בלבד! - הכניסה גם את זלקה ואת סיפורו המיוחד לפריים טיים: בלם אחורי (לפעמים גם קשר) שנותן את הנשמה לא רק על המגרש, אלא גם מחוצה לו - הכדורגלן היחיד שמקפיד לעשות מילואים בשירות קרבי, ואחד שבעבר עבד גם במחלקת השינוע של בית החולים הלל יפה בעיר. רק לפני שנתיים הוא הדליק משואה ביום העצמאות - לתפארת מדינת ישראל, לתפארת הפועל חדרה. דמות ששווה להעריץ.

הישראלי ה"קומבינטור" - איתי שכטר
אי אפשר להתעלם מזה: חלק מובנה מהישראליות הוא הניסיון "לדפוק את השיטה" - ללכת לתור הקצר, מתוך מחשבה ששם יהיה יותר קל; לנסות להידחף בתור, כי אתה "רק שאלה". כולנו היינו שם. וכזה הוא גם איתי שכטר, כדורגלן מוכשר לכל הדעות, אחד עם רקורד נאה שכולל אליפויות גם במכבי וגם בהפועל ת"א, זכיות בגביע, הופעות באירופה - הכל שם. ועדיין, הוא גם הפך בשנים האחרונות לסמל הניסיון "לדפוק את השיטה" - לסחוט פנדלים בעזרת התחזויות שובות לב. ואין בכך פסול; כאמור, כולנו היינו שם. הראש היהודי שתמיד מחפש את הקומבינה, היה גם הראש של איתי שכטר - ראש שגם ידע לנגוח היטב בכדורים.

הזר הכי ישראלי - אלכסנדר (שורה) אובארוב
חיים שדמי, מכביסט גאה, כתב פעם ששני המכביסטים הגדולים ביותר בכלל לא גדלו במועדון - ניר קלינגר ושורה אובארוב. וזה האבסורד של אובארוב - הוא אמנם הגיע לארץ כשחקן מבוגר, מתרבות מזרח אירופית קשת עורף, שוער רחב ידיים ומאוד לא ישראלי במבנה שלו - ועדיין, ברבות השנים, הפך לישראלי מן השורה (כן, היה כאן משחק מילים לא קל. אבל נתמודד). מי שהוביל את מכבי תל אביב לשלושה תארי אליפות ושני גביעים בתשע עונות כשחקן פעיל, נשאר כאן גם הרבה אחרי הפרישה. הצוות המקצועי במועדון הצהוב עבר לא מעט שינויים וטלטלות, הרבה מאמנים ודמויות באו והלכו, אבל איכשהו - תמיד בקצה הספסל יחכה שורה. אגדה רוסית, שהפכה לאגדה ישראלית. אכן, גדול המכביסטים.

הישראלי הכי זר - רוני רוזנטל
כבר מאז שגדל במכבי חיפה, אפשר היה לזהות ש"הוא לא דומה לאף אחד אחר" - על משקל השיר של אריק סיני. שחקן שבניגוד לתרבות ה"חפיף" הישראלית, התמקד בעבודה קשה. מישהו שאולי נולד בישראל, אבל הגיע כבר בילט אין עם סטנדרטים אירופאיים. ולא בכדי, הוא הפך לאחד השחקנים שבנו את הקריירה הכי גדולה מחוץ לישראל: רוזנטל שיחק 20 שנה בקריירת הבוגרים, רק שבע שנים מתוכה היו בארץ, במדי מכבי חיפה קבוצת נעוריו. את כל היתר, העביר בחו"ל: מברוז' וליאז' שבבלגיה, עד השיא - באנגליה, במדיהן של ליברפול, טוטנהאם ו-ווטפורד. גם שני השערים שלו שהכי נטמעו במורשת הישראלית - אותו מבצע אישי בלתי נשכח נגד אזרבייג'אן, והבישול לראובן עטר בפארק דה פראנס - לא באו מתוך איזה תחכום או ניצוץ אלוהי, אלא פשוט מתוך ריצה עיקשת וקשה. האיש ששעט ושעט עד שהגיע למטרה, בסוף ידע גם להבקיע. מאוד לא ישראלי, אבל מודל לגאווה עבור כל ישראלי. הידד ל"רוקט רוני".

הכדורגלן הכי ישראלי - ג'ובאני רוסו
האיש שהכיל בתוכו את הכל: מצחיק מצד אחד, אבל רציני מן הצד השני. טמפרמנטי, ובכל זאת קר רוח. "שכונתי", אבל גם המקצוען הכי גדול שיש. ומעל הכל, אחד שברבות השנים נכנס ללב של הישראלים (ואולי אפילו עוד יותר, של הישראליות). ג'ובאני רוסו אמנם לא לבש את מדי הכחול לבן, לצערנו, אבל ספק אם דרך בכדורגל הישראלי שחקן יותר מקומי ממנו. הוא חווה את ישראל לאורכה ולרוחבה - היה בתל אביב ובירושלים, בחיפה ובבאר שבע. הוא לקח תארים במכבי ובהפועל בעיר הצפונית, עם שתיהן הגיע להישג ההיסטורי הגדול ביותר: בהפועל זו היתה האליפות ב-99, במכבי זה היה קמפיין האלופות הבלתי נשכח של 2003. כל אחד מאיתנו יכול היה להסתכל ברוסו, כדורגלן על דקיק גזרה וקל רגליים, ולמצוא בו את עצמו. כן, כדורגלן קרואטי עם שם של מאהב איטלקי - הוא הכדורגלן הישראלי ביותר. כנראה שאין דבר יותר ישראלי מזה.