הפעם הראשונה שראיתי את גילי ורמוט היתה במשחק נערים. אני הייתי מאמן הקבוצה הבוגרת של הפועל חיפה, והבן שלי אורי גוטמן היה שחקן בנערים. הוא ביקש ממני לבוא לראות אותו משחק בקרית חיים בשבת בבוקר. באתי, ובסוף אורי שאל אותי: "נו אבא, איך הייתי?". אני בתגובה שאלתי אותו: "מי זה מספר 10". הוא אמר לי שזה גילי ורמוט, ועניתי: "הוא יהיה כוכב כדורגל".
כמה שנים לאחר מכן, בקדנציה הראשונה שלי בהפועל ת"א קיבלתי יום אחד טלפון מעורך דין שחר בן עמי. הוא שאל אותי אם אני רוצה את גילי ורמוט, שהיה אז בגנט. לא חשבתי פעמיים ואמרתי לו "ברור". הקבוצה לא נבנתה סביבו, אבל היא התפתחה סביבו. בגלל היכולת שלו, בגלל שהוא התפתח לרמה כזאת. בכל פעם שהקבוצתיות לא באה לידי ביטוי, הוא היה זה שלוקח על עצמו את המשחק. הוא היה כמו ליאו מסי בשביל הפועל ת"א.
לדעתי, גילי היה אחד הכשרונות הכי גדולים שהיו בכדורגל הישראלי באספקטים שקשורים בטכניקה של המשחק. בכדרור, בראיית המשחק, ביכולת המסירה ובטכניקה. לימים הוא שיפר גם את המספרים שלו והפך להיות שחקן של מספרים. הוא הפך להיות נושא השיחה. זכור לי במיוחד המשחק מול זלצבורג במוקדמות ליגת האלופות. הוא פשוט רקד על המגרש. אורי, שהגיע למשחק היה בהלם. "מה זה? הוא שיחק כמו מסי". בקבוצה של כוכבים, הוא נצץ מעל כולם.
בשנים האלה של הפועל ת"א זה היה גילי שרוצה את הכדור, לא חושש לקחת אחריות, יודע מה שמצופה ממנו, יודע שהמשחק הסוליסטי שלו משדרג את הקבוצה. מרוב שוורמוט היה כוכב, הקבוצות למדו אותו, והיו שומרות עליו אישית. היינו עושים בכל שבוע "תרגילי גילי ורמוט" - איך לפנות אותו ואיפה לפנות אותו על מנת שיהיה הכי טוב לו להביא את האחד על אחד לידי ביטוי.
השיא היה בגמר הגביע מול בני יהודה בעונת הדאבל, שם כבש צמד והוביל אותנו לזכייה בתואר. אחר כך הגיע המשחק ההוא בטדי. גילי התפרק שם, הוא אמר לי דברים שאני לא האמנתי שזה יוצא מהפה שלו: "זהו אלי, אפשר למות, אחרי כזה דבר". מי שאומר דבר כזה זה מישהו שהפועל ת"א זורמת בדמו, ולא יעזור כלום, גם אם אחרי זה הוא קיבל החלטה לעבור למכבי ת"א.
אחרי ההצלחה בהפועל ת"א הוא חזר לאירופה, ואני הלכתי לראות אותו בתור מאמן נבחרת ישראל, אך הבנתי שבקייזרסלאוטרן שהוא ואיתי שכטר "נפלו" על מאמן שלא יכול לקדם אותם, שכל מה שמעניין אותו זה הצד הפיזי של המשחק ולכן לדעתי למרות הכשרון שלו, הוא לא בא לידי ביטוי באירופה. עם קבוצה אחרת, אני מאמין שהוא יכול היה להצליח בגדול בבונדסליגה. ככה למשל, בנבחרת הוא המשיך להיות אותו ורמוט, ולראיה המשחק מול בוסניה. מול כוכב כמו פיאניץ', מספר 14 בכחול-לבן היה מרכז ההצגה - זה גילי ורמוט.