יוסי שבחון: "לא הייתי כישלון במכבי. רציתי לפרוש בהפועל פ"ת"

בהודעת טקסט לחברים הקרובים, ללא שום טקס פרידה או חגיגה יוצאת דופן, פרש יוסי שבחון מכדורגל בגיל 38. מי שמכיר אותו יודע שהוא טיפוס שונה. ממש לא כדורגלן טיפוסי. אין לו אינסטגרם, גם לא פייסבוק וכעיתונאי, להוציא ממנו ראיון זו משימה כמעט בלתי אפשרית.

הקשר, שהחל את הקריירה בהפועל פ"ת, שיחק בשתי התל אביביות הגדולות, הופיע במהלך הקריירה בשלב הבתים ליגת האלופות, זכה בגביע המדינה, גביע הטוטו, רשם למעלה מ-400 משחקים בליגת העל וערך שלוש הופעות במדים הלאומיים.

אם היה נולד עשר שנים מאוחר יותר, כנראה שהיה לו יותר פשוט לשחק באירופה. בזמן ששחקנים פחות טובים ממנו מקבלים הצעות מליגות מחוץ לישראל, שבחון אולי מרגיש פספוס שלא הגשים את החלום לצאת ולשחק בליגה בכירה יותר, אבל כשהוא מסתכל אחורה הוא מבין שיכול להיות מאוד גאה.

המילה "מקצוען" אולי מאפיינת אותו יותר מכל. במהלך הקריירה אף פעם לא נתפס מבלה לפני משחק, או עובר עבירות משמעת. הוא גם אחד השחקנים הכי אהובים בכל חדר הלבשה בו היה. אחרי 20 שנים בבוגרים, כדאי להקשיב לניסיון שלו.

יום של פרישה זה יום קשה
"כשאתה אומר לעצמך שלא תשחק יותר כדורגל באופן מקצועני זה לא קל, אבל שלמים עם זה".

יותר קל אולי כי שיחקת 20 שנים בבוגרים
"זה הופך את הפרישה ליותר קלה, גם אם הסיפוק שלך מהקריירה גדול או לא. לפחות עשית כברת דרך ארוכה".

פרישה היא צעד דרמטי
"אף שחקן לא יודע באמת מה הוא אוהב אחרי הכדורגל. אני אוהב לעבוד עם ילדים? אני אוהב לעבוד עם בוגרים? אני אוהב לעבוד במגרש? אני עובד לעבוד מחוץ למגרש? זה שאלות שאתה שואל את עצמך תוך כדי, אבל בשנתיים-שלוש האחרונות אני עובד עם נוער ונערים גם באקדמיות פרטיות והעונה התחלתי לעבוד בהפועל ת"א עם החטיבה הבוגרת, אז אני לא עוזב את הדשא לגמרי".

אתה מבין את אלו שנכנסים לפלונטר, שלא יודעים מה יהיה איתם? מצד אחד אתה מרוויח עשרות אלפי שקלים ופתאום אתה צריך להילחם על אלפי שקלים בודדים
"יש משהו מאוד לא מציאותי בכדורגל. מספר השעות שאתה עובד לעומת ההכנסה שאתה מכניס. בעולם האמיתי, ששחקנים יבינו את זה, אין דבר כזה שאתה עובד ארבע, חמש או שש שעות ביום ומביא הביתה כל כך הרבה כסף. בחוץ זה הפוך. אתה צריך לעבוד פי שלוש ממה שעבדת כשחקן ולהכניס אולי מחצית ממה שהבאת וזה דיסוננס מאוד גדול. לא הרבה מבינים את זה. ככל שעוברות השנים, הווליום קצת יורד. יש משפחה, יש ילדים, אתה מוצא את עצמך במקומות יותר נוחים, מתמודד עם דברים יותר טוב ואני מקווה ששחקנים היום מבינים שלקראת סוף הקריירה הם כבר צריכים להתחיל ולהתגלגל בפרק אחר כי מי שבא ועושה קאט ירגיש אבוד, יהיה לו קשה מאוד, במיוחד בכדורגל שזה מקצוע כל כך תובעני ולוקח ממך כל כך הרבה רגשות. צריך לדעת לעשות את הקאט בהדרגה, לא ביום אחד".

במשך המון שנים התמודדת עם לחץ, עם ציפיות. כמה זה קשה?
"בגיל מאוד צעיר סומנתי כשחקן שצריך לקיים. זה לא דבר פשוט כי כשהאימון נגמר, אתה מתחזק את עצמך פיזית ומנטאלית. אתה רוצה להראות את היכולת הכי טובה שלך ביום שבת, מול ההורים שלך, מול הקהל, מול התקשורת וזה לחץ גדול מאוד. הרבה פעמים הלחץ דחף אותי להראות יכולת טובה. כשהקבוצה היתה עם הגב לקיר, כשהיה משחק מאוד חשוב, הקהל, תקשורת, תחתית או צמרת דווקא זה דחף אותי להראות את מה שאני מסוגל. יש כאלה שזה עושה להם הפוך. אם אני רוצה לנוח ממשהו אחרי 20 שנה, זה מהלחץ הזה".

למה?
"שחקן ליגת העל יגיד לך, כשיש לו משחק בשבת בערב זה כיף גדול מאוד. לשחק במושבה, בטדי, מול אצטדיונים מלאים, אבל ארוחת הבוקר שלפני וארוחת הצהריים ביום שבת... אין טעם לאורז. אין טעם לעוף, הכל טפל. אתה בעצם מכין את עצמך בבטן, במחשבות להצגה הגדולה שאתה אמור לתת. מי שחווה את זה יודע על מה אני מדבר. אוהדים שבאים ורואים אותנו בשבת רוצים את הטופ שלנו, ואני מקבל את זה, אבל אנחנו מתמודדים עם דברים לא פשוטים".

הרגע הכי מרגש שלך בקריירה
"כשחקן היו לי הרבה רגעים מרגשים, אבל כשאני מסתכל עכשיו שנים אחורה אין ספק - זו השתתפות בשלב הבתים של ליגת האלופות עם הפועל ת"א. החוויות שחווינו, השחקנים שנתקלנו בהם. לשחק ולנצח בבלומפילד את בנפיקה, לשמוע את ההמנון של ליגת האלופות".

חשבתי שתגיד שהמפגש עם האליל שלך, ראול, כששיחקתם נגד שאלקה עם הפועל ת"א
"אין ספק שזה היה אחד משלושת הרגעים הכי מרגשים בקריירה. מגיל 16 אני מעריץ אותו. צפיתי בו בכל משחק, חיקיתי את התנועות שלו אחרי גולים. כשהפועל ת"א הוגרלה לשלב הבתים אני ידעתי, אמרתי לשחקנים ששאלקה יהיו איתנו בבית. לראות אותו אחרי כל כך הרבה שנים, להחליף איתו חולצות, להחליף איתו כמה משפטים. זה היה עבורי רגע שאני יודע ששלחו לי אותו מלמעלה כמו שאומרים".

מה אמרת לו?
"פתאום אני רואה את ראול הגדול מגיע לעברי. הלב שלי דפק על 200, אבל אמרתי 'זה עכשיו או לעולם לא'. ניגשתי ואמרתי לו בספרדית 'היה לך משחק מצוין', כי הוא כבש שני שערים באותו משחק, 'אני אוהד שלך מגיל מאוד צעיר וזה יהיה כבוד בשבילי שנחליף חולצות'. הוא אמר לי להמתין, עברה דקה שנראתה לי כמו נצח, הלך לחדר ההלבשה והוציא לי את החולצה שלו. שנינו היינו מספרי 7 באותה תקופה. זה היה מדהים".

מוכר את החולצה?
"אין סיכוי. היא במקום שיהיה מאוד קשה למצוא אותה. גם אם תביא שוטרי יס"מ אלי הביתה אני לא בטוח שהם ימצאו אותה".

יוצא מסופק לדרך החדשה?
"כשאני מסתכל על זה, אני בהחלט יכול להיות מסופק ממה שעשיתי. אני מודה על מה שעשיתי וזה זמן להגיד תודה לשחקנים למאמנים לשחקנים, לאשתי ליהי שהקריבה לא מעט, להורים שלי שבלעדיהם לא הייתי עושה צעד אחד".

היו גם רגעים פחות נעימים. כמו שהגעת למכבי ת"א וציפו שתהיה היורש של אבי נמני
"זו שאלה שצפה מעליי כבר הרבה שנים ואני שמח שאתה שואל את זה. ציפו שאני, ילד בן 24, אקח את המועדון על הכתפיים. בוא נשים על השולחן מה שהיה. היתה קבוצה שהיא בוודאי לא הקבוצה שיש היום במכבי ת"א. הניהול, המאמנים, האימון, הסדר והגישה. הגעתי למועדון שלא היה בשיאו. היה כאוס מאוד גדול, שלושה בעלי בית התחלפו, עשרות מאמנים, אין ספור שחקנים בארבע שנים האלה. אז להגיד שאני הייתי צריך לבוא ולקחת את המועדון הזה לבד על הכתפיים? לא חושב שזה יהיה נכון. ציפו שאכנס לנעלים של אבי נמני, שהוא אחד השחקנים הכי טובים בכדורגל הישראלי. אחד, אולי, הכי טובים שהתאמנתי איתם. כדורגלן גדול, מנהיג מלידה, כריזמטי. אני לא חושב שהייתי אבי נמני, אבל אני חושב שהייתי יכול לקחת את מכבי ת"א למקומות גבוהים אם היו תנאים קצת יותר טובים. זה שמרחף מעליי כישלון במכבי ת"א, זה לא נכון. ארבע עונות הייתי במכבי ת"א, מתוך ארבע עונות סיימתי פעמיים כמלך השערים של הקבוצה, אז אני לא חושב שזה כישלון. התואר היחיד שמכבי ת"א לקחה באותה תקופה זה גביע הטוטו, ובגמר אני כבשתי. הצלחה לא היתה, אבל כישלון? זה רחוק מזה".

כי זה נדבק אליך
"כי אני אחד שלא מדבר הרבה. כל חיי לא דיברתי המון בתקשורת והעדפתי להתרכז במה שאני עושה על הדשא. היום צריך לדעת לפעמים לתת את הדעה שלך כשיש הרבה אתרים, טורים, רדיו וטלוויזיה. נתתי לדברים לעבור לידי ובעצם הדברים האלה גרמו לתדמית מסוימת, שרחוקה ממני. לא הייתי הצלחה, אבל אני לא חושב שזה היה כישלון. הבקעתי הרבה שערים במכבי ת"א, שערים חשובים. אני חושב שאוהדים של מכבי ת"א שמסתכלים אחורה על התקופה שלי לא יגידו שיוסי נכשל, אלא להפך. שהשארתי זיכרונות מאוד טובים".

את הזיכרונות הכי טובים השארת בהפועל פ"ת
"מועדון שבו עשיתי את הפריצה שלי. זו היתה העונה שהצגתי את היכולת הכי טובה שלי לזמן הארוך ביותר. היו לי תקופות טובות במכבי ת"א, הפועל ת"א, הפועל ב"ש וקבוצות אחרות, אבל לא הצלחתי להחזיק את התקופה הזו לאורך זמן. בפ"ת שמרתי על יציבות. נבחרתי לנבחרת העונה והייתי מועמד לשחקן העונה".

היה יכול להיות סיום יפה לקריירה ללבוש את החולצה הכחולה בעונת פרישה
"אם יש משהו שאני מצטער עליו זה שלא סיימתי את הקריירה שלי בהפועל פ"ת. לדעתי זה היה יכול להיות מקסים. גם מבחינתי וגם מבחינת כולם. שבעונה האחרונה שלי אני אלבש את החולצה של המועדון ואפרוש כשחקן הפועל פ"ת".

כואב לך מה שעובר על המועדון הזה
"זה מאוד מציק. אני עזבתי את הפועל פ"ת כשהמועדון היה יציב בליגת העל, מועדון לגיטימי ששואף לצמרת, ואתה רואה במשך השנים איך הוא עשה טרנספורמציה ממועדון לגיטימי בליגת העל למועדון ליגות נמוכות. משהו צריך לקרות שם. האוהדים לקחו את הקבוצה ואני חושב שזה לטובה כי הרבה טיפוסים שבאו והעבירו עונה אחת שתיים על הגב של המועדון לא עשו שום דבר. עכשיו המועדון ברשות האוהדים, מינו דירקטוריון, יש מנכ"ל שהוא מוכשר ויש רוח טובה במועדון. עדיין זה לא מספיק, צריך להכניס את הידיים עמוק לתוך השורשים של המקום ולהרים אותו, ואני מקווה שזה יקרה".

בעיני הפספוס הגדול שלך הוא שלא יצאת לאירופה
"זה לא היה כל כך פשוט לצאת בין 2000 ל-2010. היום הרבה יותר קל. אתה עושה שלושה-ארבעה משחקים טובים בליגת העל ופתאום יש לך הצעות מחמש ליגות באירופה. אלה דברים שלא היו בתקופתי. אני מרגיש פספוס שלא יצא לי לחוות את אירופה כשחקן עם המשפחה, את האימונים שם, את השגרה, זה משהו שהיה מאוד יכול להתאים לי, אבל אני משלים עם זה. זה מאכזב, אבל זה מה שקרה".

מה השער הכי גדול שלך?
עד היום מזכירים לי את השער בדרבי במדי מכבי ת"א. כל מה שנבנה מסביב לגול היה יפה. הרגע שנכנסתי חמש דקות לסיום, אחרי פציעה ארוכה, השער בדקה ה-90 שהיה שער ניצחון. אני בטוח שאוהדי מכבי ת"א יזכרו אותו עוד המון שנים. יש שערים שאני זוכר את התחושות שלהם עד היום".

השחקן הכי גדול ששיחקת איתו?
"אבי נמני, גילי ורמוט, יוסי בניון וואליד באדיר ומצטער מי שלא עולה לי עכשיו. והיו שלושה זרים: טומיסלאב ארצג, דאגלאס דה סילבה ו-וינסנט אניימה".

יוסי שבחון יהיה חלק מהכדורגל הישראלי גם בעתיד?
"אני מקווה מאוד. אני רוצה להישאר. אני מרגיש שיש לי הרבה מה לתרום לשחקנים צעירים ובוגרים, גם עם על הדשא וגם מחוץ לדשא. אני רוצה לקחת איזה תפקיד ניהולי, אם במגרש או אם מחוץ למגרש. אני חושב שאני יכול לתרום. להגיע למועדון ולהפוך אותו למקום יותר טוב, בטוח עבור השחקנים ועבור הצוותים המקצועיים".

אבל אתה רואה כמו כולנו את מעמד המאמן שהולך ופוחת
"אני לא יודע אם ארצה להיות מאמן כי זה תפקיד עם גבולות מאוד ברורים. למדתי הרבה דברים בקריירה, איך צריך להתנהג עם השחקן מחוץ למגרש. הרבה פעמים רודים בשחקנים וצועקים עליהם ונוזפים בהם, אני חושב שהסדר הוא אחר. ההיררכיה צריכה להיות אחרת. השחקן צריך להיות לפני כולם. לא למלא אחרי הגחמות שלו, אבל צריך לשמוע לשחקנים, להקשיב להם, ללטף אותם ולחבק אותם לפעמים כי הם מתמודדים עם לחץ של קהל, תקשורת, לחץ של ההורים. כל הזמן מסמנים אותם. מספיק עם הצעקות והנזיפות".

אתה יודע מה אומרים על השחקן הישראלי
"השחקן הישראלי הוא לא עצלן. הוא חרוץ. כולם מתאמנים אימונים אישיים אחרי אימוני הקבוצה".