"לא אקח סיכון שלא אוכל להרים את הילדים שלי"

חלק גדול משחקני הכדורגל שמסיימים קריירה מסתכלים אחורה עם תחושת החמצה. זה לא המצב אצל גיא חיימוב, שהחליט לתלות את הכפפות בקיץ. מכבי תל אביב, א.א.ק לרנקה, הפועל באר שבע, הפועל קרית שמונה, אליפויות, גביע המדינה, משחקים בליגה האירופית, מפגשים מול ענקי כדורגל והופעות בנבחרת ישראל. רזומה מרשים, בטח לשוער. כמעט כל מה שילד יכול לחלום.

למרות זאת, חיימוב לא חלם שיסיים את הקריירה בגיל 34 בלבד, גיל בו חלק מהשוערים נמצאים בשיא הקריירה. אבל אחרי פציעה נוספת בכתף וניתוח לא פשוט, הוא שמע מהרופא את הבשורה המקצועית הקשה ביותר: "לא תוכל לשחק יותר באופן מקצועני. הכתף שלך פגועה וישנו חשש שאם לא תפרוש תתקשה לעשות עם היד אפילו דברים בסיסיים".

חיימוב הבין שדי. בעוד הוא ניסה להיות האיש החזק בבית, אשתו סינדי, שאיתו מגיל 15, לא הצליחה לעצור את הדמעות, אבל גם דחפה אותו לפרוש ולשמור על הבריאות. "היום שאחרי הוא לא מפחיד, אבל בהחלט מאתגר", אומר חיימוב בראיון לערוץ הספורט, "אני לומד ליהנות מהשקט ומהמשפחה וחושב על החצי השני של החיים, החצי של אחרי הכדורגל".

מה תעשה?
"יש לי הרבה רעיונות. כרגע הסגר והקורונה עוצרים את זה, אבל זה גם נותן לי יותר זמן עם עצמי לקבל החלטות ואני עדיין מתלבט אם להישאר בעולם הכדורגל או לעבור לעולם שמעניין אותי לא פחות וזה עולם הנדל"ן".

לפרוש מכדורגל זו מכה כלכלית לא פשוטה
"חד משמעית כן. התרגלנו למשהו מסוים ועכשיו צריך להתרגל למשהו אחר. לא ציפיתי שזה יקרה עכשיו כמו שלא ציפיתי שראיון הפרישה שלי יהיה עם מסיכה ובמרחק של שני מטרים, אבל אלו החיים. לשמחתי ידעתי תוך כדי הכדורגל לעשות כמה דברים וכשהקורונה תיעלם אוכל להמשיך ולפתח את הרעיונות שלי".

לפני שנה קיבל השוער את בדיקת MRI שאחריה התבשר שהיד לא בסדר, שהוא חייב לעבור ניתוח. למי שלא יודע, חיימוב קלסטרופוב. בעוד אנשים נכנסים בקלות למכונת ה-MRI, הוא קבע לאותו לילה מרדים. "פחדתי מהבדיקה הזו", הוא מסביר, "ברגע של הפציעה היתה לי תחושה שזהו. הרגשתי שהיד לא מספיק חזקה כדי להגיע למאה אחוז עבודה ומי שמכיר אותי יודע שבלי מאה אחוז תפקוד אין לי מה לעשות בכדורגל. כמה שזה קשה אמרתי לעצמי שהבריאות חשובה יותר מהכל. כל החיים לפני ולא אקח סיכון ולו הקטן ביותר שלא אוכל להרים את הילדים שלי או לא אוכל לשחק איתם ולעשות דברים בסיסיים. זה לא שווה שום הון שבעולם".

היו רגעים של בכי ותסכול?
"אני אדם רגיש, אבל הבנתי שבכדורגל אתה צריך לשים את הרגש בצד. יש לי צמרמורת כשאני מדבר על הדברים האלה. עשיתי את הסוויץ' מהר ככל שיכולתי. ברגע שהבנתי שמבחינה בריאותית אני לא יכול לתת הכל על המגרש אז הסוויץ' הגיע במהירות".

היה רגע שעוד ניסית לחזור?
"ניסיתי ואז סינדי אמרה לי 'אולי די. עברת ניתוח לא פשוט, שמו לך שישה שבעה ברגים בכתף ואתה צריך לדעת להיות אחראי'. אני זוכר שאמרתי לה שהכדורגל הוא כל החיים שלי. התבחבשתי עם עצמי אולי שווה לעשות עוד ניתוח או אולי לא. לקחתי דף ועשיתי יתרונות וחסרונות והבנתי שהכי נכון יהיה לי לסיים".

שלם עם הקריירה?
"אני יכול להיות מרוצה ממה שהשגתי והצלחתי. יש שחקנים שמסיימים קריירה ואומרים איפה יכולתי יותר ואיפה פחות. לי אין קמצוץ של תלונות ואני שמח בחלקי".

היית במועדונים הגדולים בישראל, שיחקת בחו"ל. איפה הכי נהנית?
"המקום שהכי נהניתי בו היה הפועל ב"ש. היה שם משהו מאוד שלם. כל המסביב, אם זה החדר הלבשה, האוהדים, העיר וצוות האימון. הכל ביחד יצא משהו מאוד שלם מבחינת היכולת ולמרות מה שקרה בסוף".

שהראו לך את הדרך החוצה
"זה הכדורגל. אנחנו פסיק קטן מכל מערכת גדולה ואני משתדל לא להתייחס לזה. לא רוצה להעיב על כל הטוב שהיה לי שם. יש לי מהם הרבה זכרונות טובים. אני לא יכול להגיד לך מה קרה. תשאל אותי למה אלונה החליטה שאני לא נשאר".

שואל
"לא יודע. יש לי שיקולים שאני חושב, אבל אני לא יודע כי לא היתה לי שום שיחה איתה מעבר כדי לדעת. אני רק יכול לנחש"

נו?
"יש לי כמה ספקולציות, אבל הם רק שלי. רק אני ואלונה יודעים".

כשפרשת היא שלחה הודעה?
"לא. קיבלתי מהמון אנשים, שחקנים, יריבים ומכל הקצוות, אבל ממנה לא קיבלתי הודעה".

מה ההודעה שהכי ריגשה אותך
"חזי נחשוני, מאמן הכושר שלי מאז שאני ילד. הוא שלח לי הודעה מרגשת והרבה בזכותו הגעתי לאן שהגעתי. הוא עשה לי צמרמורת, אבל היו עוד כמה בדרך שהגשמתי חלומות בזכותם".

המעבר למכבי חיפה היה טעות?
"חד משמעית לא. המקום הזה מאוד קשה מכל ההיבטים, אבל צברתי שם חוויות והיו רגעים טובים".

אם יש משהו שחיימוב גאה בו יותר מכל הוא שקיבל דקות בנבחרת ישראל. ב-6 בספטמבר 2011, במשחק החוץ מול קרואטיה, חיימוב לא היה אמור לשחק. דודו אוואט נפצע במחצית וחיימוב, שהיה אז בן היה בן 25, קיבל את ההוראה מלואיס פרננדז להיכנס לשער. הנבחרת הפסידה 3:1, אבל את החולצה של אותו משחק הוא עדיין שומר.

ראית את התצוגות האחרונות של אופיר מרציאנו
"ראיתי ואני יודע בדיוק מה עובר עליו. הוא גם חבר וגם קולגה. זה כאב שאני מכיר מקרוב, אבל אופיר בחור חזק והוא ייצא מזה".

מה אתה עושה עכשיו עם הידיים. פתאום זה מוזר, אין כפפות
"זה מרגיש שונה. שמים דברים אחרים, כפפות של כלים למשל".