ביום הכיפורים ב-1973 התפללו אלי טביב ואחיו הגדול יהודה בבית הכנסת, כשבחוץ נשמעו סיסמאות הגיוס. יהודה בן ה-25 הניח את ספרי הקודש ורץ לרכבו ונסע. ארבעה ימים לאחר מכן, במהלך קרבות הבלימה ברמת הגולן, הכוח שטיפל בפצועים הופצץ ויהודה נפל. בראיון ל"חמש באוויר" מספר בעלי בית"ר ירושלים והפועל ת"א לשעבר על האובדן.
"היינו חמישה אחים. כולם היו בצבא באותו זמן, חלק בסדיר וחלק בצבא קבע וכולם היו במלחמה. אני, הילד הקטן, נשארתי בבית", מספר טביב, "אני זוכר שביום השני הוא היה בקשר ואני עניתי לו לטלפון. אז לא היה טלפון אלחוטי. הוא אמר שהוא בצפון ברמת הגולן ושהכל בסדר. כמה ימים לאחר מכן, כשהייתי לבד בבית, פתאום דפקו חיילים בדלת. הרגשתי כבר משהו מההתכנסות בחוץ. לקחו אותי הצידה והסבירו לי את המצב. שאח שלי נהרג".
אתה בישרת להורים?
"אבא שלי הגיע בסביבות 15:00. הוא עבד בפרדס. הם באו אליו ונתנו לו זריקה לפני שהודיעו לו. לא ידעתי מה לעשות, המושב שלנו ליד גן חיים, וברחתי לפרדסים שם. חשבתי על אבא, וחשבתי גם על אמא שעוד לא הגיעה. על איך היא תקבל את זה. בגיל כזה אתה מבולבל, לא יודע מה לעשות".
"לפנות ערב הלכתי לחבר שגר לא רחוק מאיתנו והסתגרתי בחדר שלו. אחרי זה שלחתי אותו אליי הביתה שיבדוק אם אימי הגיעה מהעבודה ומה קורה שם. אמא שלי דאגה כשראתה שאני לא בבית. היא ידעה שהאחים שלי בצבא ושאלה את החבר איפה אני. הוא הודיע לי ואמר לי שאמא שלי מאוד רוצה לראות אותי, אז באתי הביתה".
מה זה בשבילך יום הזיכרון?
"זה יום הכי הכי עצוב בחיים שלי. זה ללכת לבית הקברות, מה שעכשיו (בימי קורונה), אי אפשר לעשות. אני מבין את ההחלטה. יש צפיפות מאוד גדולה והרבה אנשים, אז זה מובן. אין ברירה, אז הולכים לבד, בלי טקסים. אני כל הזמן חושב עליו. היינו מאוד קרובים".
מה היה אומר עליך כבעלי מועדון כדורגל?
"הוא היה גאה בי (וצוחק), מאמין שכן. כי חייתי בארה"ב המון שנים ועשיתי שם אני חושב דברים יפים. כשההורים היו בחיים, אז אמא שלי הייתה הולכת כמה פעמים בשבוע לקבר ולנקות. אני ממשיך והולך לבקר. אי אפשר לשכוח את זה".
הכאב מתעמעם עם השנים?
"תמיד מדברים, מסתכלים על התמונות, אי אפשר לשכוח את זה. הוא נפל בגיל צעיר יחסית ואבא שלי שלקח את זה מאוד מאוד קשה. הוא לא החזיק הרבה זמן אחרי שנהרג. אסור לשכוח שבעצם בזכותם אנחנו קיימים".