המנהיג האחרון: פרידה מיניב קטן

באופן מקרי וסמלי במיוחד, העברתי היום הרצאה ואחד הדברים שאמרתי שם היה שיניב קטן הוא המנהיג האחרון שהיה בכדורגל הישראלי. אחת הבעיות הגדולות שלנו זה היעדר מנהיגים, ויניב קטן היה אחד שכזה. גם בסוף הקריירה, כשהיה פחות טוב, הוא היה מנהיג במלוא מובן המילה. הוא קיבל כבוד מהשחקנים, העריכו אותו, וזה מה שהביא אותו למעמד הזה במכבי חיפה ובכדורגל הישראלי.

את קטן אני מכיר מגיל צעיר. למרות שלא היה לו מקום במכבי חיפה, החלטתי לזמן אותו לנבחרת הצעירה. זיהיתי אצלו מהירות בלתי רגילה, כח מתפרץ, הבנת משחק, בעט טוב. היה לו מה שכל שחקן צריך.

כשהגעתי למכבי חיפה, אחד הדברים הראשונים שעשיתי היה לקחת אותו לשיחה אישית. הגעתי לחיפה לאחר עונות בהן גרנט לא ממש נתן לו דקות, והבנתי שאני צריך לדבר איתו. הבהרתי לו שהוא יקבל את חולצת ההרכב בחמשת המשחקים הראשונים בכל מצב, גם אם לא יהיה טוב, ממש הבטחתי לו את זה. ואני מצפה שיוכיח לי שמגיע לו. הוא הוכיח לי בגדול, לקח את הצ'אנס בשתי ידיים ואולי אפילו עם כל הגוף.

היו לי הרבה מאוד דקות איתו, אפילו שעות, המון שעות. לפעמים השיחות היו אבהיות ותומכות ולפעמים היה מדובר ביד קשה, אבל הכל בכבוד והערכה. היינו יחד הרבה, גם בנבחרת הצעירה וגם בחיפה, וידעתי איך לדבר איתו.

מההיכרות שלי עם הכדורגל הישראלי כיום, אני בטוח שיש לו עוד מה לתרום מבחינה מקצועית. אם נגיד את זה בכנות – גם כשקטן פחות טוב, הוא עדיין הרבה יותר משחקנים אחרים שיש בארץ. ברמה שיש פה, חבל מאוד ששחקן בסדר הגודל הזה פורש, כי באיכות המשחק הזו הוא יכול בשקט למשוך עוד חמש שנים ולא להיות פחות טוב מאחרים.

אני בטוח שלפחות עכשיו יניב קטן פגוע. בכל הקריירה הוא היה במקום אחד, ופתאום זה נגמר אחרי שהבהירו לו שלא בונים עליו. הוא היה כל החיים במועדון, ונצטרך לחכות ולראות האם מכבי חיפה תמצא לו תפקיד מקצועי גם בעתיד.